סיפורים והנהגותיהם של הצדיקים
נכתב על ידי DL2000, 13/1/2014
ואל ילבין פני חבירו ברבים
הגה"ק רבי יהושע לייב דיסקין
זיע"א נוהג היה למסור שיעור קבוע
לתלמידיו. היות שחולני היה וסבל
מירידת סוכר תמידית, היה הגבאי
מביא לו באמצע השיעור כוס תה,
בה היה מוהל כמה כפיות גדושות
של סוכר. באחד הימים הבחינו
התלמידים כי הרבנית נרעשת
ונסערת. כששאלוה לפשר העניין
אמרה כי מצאה את קופסת המלח
ליד קומקום התה, וסביר להניח
שהשמש טעה והכניס לתה מלח
במקום סוכר. "דבר זה מסוכן מאוד
לרב", הסבירה להם. הרגיעו אותה
התלמידים וסיפרו לה כי לא ראו
שום שינוי בפניו של הרב בעת
ששתה את התה, ובוודאי היא דואגת
לחינם. בכל זאת בדקו וגילו כי אכן
היה התה מלוח מאוד! שאלו את רבי
יהושע לייב: "איך יכול היה הרב
לשתות מים מלוחים? הן עלול הדבר
להזיק לבריאותו". השיב הצדיק
בניחותא, "הרי כבר פסקו להלכה כי
מוטב שיפיל עצמו לכבשן האש ואל
ילבין פני חבירו ברבים" אמרו לו:
"אך יכול היה הרב להימנע משתיה
בלי לנמק את הסיבה". ענה הרב:
"אם הכין השמש תה ולא אשתה
אותו, דבר זה כשלעצמו עלול לפגוע
בו".
שלא לבייש
הגה"ק רבי עקיבא אייגר זיע"א
שבת בעיר ניקלשבורג. רב העיר
כיבדו לדרוש בבית הכנסת הגדול,
וכל לומדי העיר נאספו לשמוע את
פלפולו. בדרשתו, האיר רבי עקיבא
אייגר את הסוגיה באור יקרות.
לפתע הקשה רב העיר קושיה חזקה
כברזל. נבוך רבי עקיבא אייגר, ירד
מן הבמה ושב לאכסנייתו. נקפו ליבו
של רב העיר: מה עשה, הן הכלים
את האורח וסתר את דרשתו לעיני
כולם. קם ועלה לאכסנייתו לבקש
את מחילתו. קיבל רבי עקיבא אייגר
את פניו בכבוד וביקר, והודיע שאין
בליבו ולו שמץ של הקפדה. תורה
היא, ואמת כתובה בה. אלא שדווקא
משום כך מוצא הוא לנכון להעיר
שקושייתו בטעות יסודה. הבהיר את
הדברים והקושיה התפוגגה. חקר רב
העיר: "אימתי עמד מר על כך
שקושייתי אינה קושיה?" "מיד
כשהושמעה", באה התשובה. "אם
כן, מדוע לא דחית אותה על הסף?"
"חלילה", קרא רבי עקיבא אייגר, "הן
כבודו הוא רב העיר, ואיך אוכל
לומר לעיני הקהל שטעה? אדרבה,
שמחתי שיכול הייתי להביאם
להתגאות ברבם, שהפריך את
פלפולו של הרב האורח". יצא רב
העיר והכריז שעל כל בני העיר
לבוא לבית הכנסת. עלה לבימה וחזר
על פלפולו של רבי עקיבא אייגר, על
קושייתו ועל סתירתה. הודה בצדקתו
של הרב האורח והעלה על נס את
צדקותו.
הכרת הטוב
מספרים: בשנת תרע"א קרה מקרה
להגה"ק ה"חפץ חיים" זיע"א בראדין,
שהיה לבד בבית המרחץ והתעלף
וכמעט לא נותרה בו רוח חיים,
לאושרו בא הבלן למקום ולאחר
מאמצים רבים הצליח להצילו. אין
לתאר כמה ה"חפץ חיים" הכיר טובה
לבלן הזה, במשך כל ימיו הוא
העמיד אותו בבית הכנסת על ידו,
והטיב עמו בכל הזדמנות, בכל חג
ובשמחת תורה, היה שותה אתו
לחיים, מנשק אותו במצחו ומברכו
שיאריך ימים יותר ממנו. ואמנם
נתקיימה ברכתו והוא חי קרוב
לתשעים שנה, ונפטר חדשים אחדים
לאחר פטירת ה"חפץ חיים"
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
