"לא תגע בו כי סקול יסקל או ירה יירה אם בהמה אם איש לא יחיה במשך היבל המה יעלו בהר" (יט,יג) 'ת"ר מנין שבדחיה?- ת"ל "ירה", ומנין שבסקילה?- ת"ל "סקל", ומנין שבסקילה ובדחיה?- ת"ל "סקל יסקל או ירה יירה", ומנין שאם מת בדחיה יצא?-ת"ל "או ירה יירה", מנין שאף לדורות כן?- ת"ל "סקל יסקל" (סנהדרין מה, א-ב) וביר' מופיע (פרק ו' הלכה ה') 'ומניין שטעון שתי דחיות?- ת"ל "יירה". והביא בת"ת שהקשו שצריך "יירה" כדי לומר אף לדורות?- ותרץ שזה רק אסמכתא ואילו עיקר הדין שהופכים (דחיה שניה) הוא משום ברירת מיתה יפה, ואולי אפשר שכיון שלמדנו לעתיד מ"יסקל" אז לומדים זאת גם על כל פרטי דין הסקילה בפס', ומימלא זה גם לדחותו ונישאר "יירה" לדין 2 דחיות (ולכן הקפידו בגמ' דווקא לומר 'ת"ל סקל יסקל'). והנה מדוע למדה התורה דווקא בהר סיני (כשבדר"כ אין למדים ממה שהיה בסיני)?- וניראה אולי שזה רמז מדוע נידון בצורת סקילה שהיא הצורה הכי חמורה, ודווקא בצורה שכזו של דחיה וסקילה, שזה נילמד מסיני, שהוא הר ולכן כביכול מי שלא ראוי לעלות בו ראוי לזרקו מההר למטה וזהו דחיה, ולהוסיף ולסקול אותו שיהיה קבור תחתיה מעין מחשיבות ההר בהקשר לקדושה, שמצאנו 'ויתיצבו בתחתית ההר א"ר אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם' (שבת פח,א) ומימלא מי שחוטא ועולה להר שיוצא נגד רצון ה', ראוי לו להקבר תחתיו כמו שלא קיבל תורה ולכן יש סקילה. ומי שדוחף אותו זה 'אחד מן העדים דוחפו על מתניו' (סנהדרין שם) כעין שמשה צווה "והגבלת את העם" וגו' (פס' יב) הוא העד שמגבילם והזהירם שלא לעלות ( כמו העדים שמזהירים שלא יחטא אחרת ימיתוהו) והסקילה באבן היא 'השני נוטל את האבן ונותנו על ליבו' (סנהדרין שם) כעין ה' שכפה את ההר כגיגית (ולכן העד השני) והנה בסקילה סה"כ בגובה 'בית הסקילה היה גובה שתי קומות.. תנא- וקומה שלו הרי כאן שלש' (שם) כנגד "היו נכנים לשלשת ימים" (פס' טו) ויש רמז לבי"ד "אם בהמה אם איש" ששניהם נדונים בסנהדרין של כג דיינים (סנהדרין טו,ב) שמשה עלה ב-ז' סיון (יום אחרי מתן תורה) ואם החודש היה מלא (30) יוצא 23 להשלים לשלם. והנה ניראה שאף לדורות למדו מסיני שכך גם במשך הדורות הדבר שעליו חייבים מיתת סקילה הם החמורים ביותר, שסקילה היא המיתה הקשה ביותר, שמסמל את ההתנגדות הכי גבוה לקדושה וכך מגיע לו למות כמו בסיני. וניראה שבאדם הנשמה היא הקדושה שהיא חלק מה', והתורה וה' אחד, כך שהנשמה מכילה קשר לה' ולתורה, ולכן בשיא החטא נחשב כמו שחטא בהר סיני, שם ה' ירד ונתן את התורה, וזהו בהמשך "במשך היבל המה יעלו בהר" ופרש"י 'היובל- הוא שופר של איל .. ושופר של אילו של יצחק היה' כך שמרמז על הנשמה, שמובא שנשמתו של יצחק התחלפה לאיל ויצחק קיבל נשמה חדשה, והתעלה בעקידה, כך גם הנשמה ביהודי בעלת קדושה מיוחדת, וכשחוטא עד שחייב מיתת סקילה זה בשל שגופו הטמא נוגע בנשמה הקדושה מעין מי שעלה בהר סיני, ואולי לכן סקילה באבנים גם כנגד המזבח שבו עקד אברהם את יצחק. וזה כהלכה כרבנן שסקילה חמורה, ואילו לר"ש ששריפה חמורה יותר (סנהדרין מט,ב) ניראה שלמד שההר "עשן כלו מפני אשר ירד עליו ה' באש" (פס' יח) ששריפה זה דרגה גבוה יותר, וסקילה נילמד מסיני כסיני אבל בדרגה פחותה יותר משריפה, ולרבנן השריפה פחותה, שלא נענשו בה בסיני, ולרבנן למדו שסקילה חמורה בשל מגדף ועובד ע"ז, ולר"ש שריפה חמורה בשל בת כהן שזינתה, ששניהם קשורים כעין סיני, שמגדף ועובד ע"ז זה ההיפך מסיני שהראה את מלכות ה' בעולם, ובת כהן קדושה שזינתה זה כמשחית את הקודש שירד בסיני.