בראֹתם מלחמה ושבו מצרימה, ויסב אלקים את העם דרך המדבר ים סוף וַחֲמֻשִׁים עלו בני ישראל מארץ

מצרים    "(יג, יז-יח)                                                          

בקץ גלות מצרים החשוכה לאחר 210 שנים החליט הקב"ה לומר די לצרותם של ישראל כי הגיע זמן הגאולה! ואם

כך, מה זה שכתוב בפסוק 'ויהי בשלח פרעה', וכי פרעה שלח אותם? אומנם לאחר מכת בכורות אמר פרעה למשה

ואהרן: 'קמו צאו מתוך עמי'! אלא כמו שהמדרש אומר(שמו"ר פ"כ א): שפרעה היה בבחינת: 'שוט לסוס'(משלי כו, ג:)

היינו כמו שהסוס צריך שיכו אותו על מנת שיבצע את רצון אדונו כך פרעה הוכה במכות קשות מאוד מאדון האדונים

הקב"ה, ישתבח שמו ויתעלה, עד שבעל כורחו נכנע ושלח את בני ישראל ואף ליווה אותם ואמר להם התפללו ובקשו

עליי רחמים, כמובא במדרש(שם, ג). 

והנה, ידוע שבכל מקום שכתוב: 'ויהי' לשון צער(מגילה י:). והדבר קשה שהרי היה צריך לפתוח את פרשת הגאולה

בלשון שמחה שכן כתוב שעם ישראל יצאו ביד רמה! אלא שאפשר אולי לומר שזה הצער רומז על 80 אחוז מבני

ישראל שמתו בג'  ימי האפלה שהיו במכת החושך. וזה היה צער גדול לשכינה על שלא זכו לראות את הגאולה עין

בעין כי לא  האמינו  בה' ובמשה עבדו!

וכאשר מתבוננים בפסוקים הנ"ל, נראה שהקב"ה בחר להוליך את עמו דווקא דרך המדבר ים סוף ולא דרך ארץ

פלישתים. ופירש הרב החכם האבן עזרא: כי ממצרים עד ירושלים דרך פלישתים עשרה ימים בדרך הישרה וראה

ראיתי חיזוק לדבריו במדרש(שמו"ר פ"כ, יב): ממצרים לארץ ישראל אחד עשר מסעות וכו', שנאמר (דברים א, ב): אחד

עשר יום מחורב. ואם כן, יש להבין, מה הטעם של הקב"ה להעביר בסופו של דבר את בני ישראל דרך ים סוף

ולא בדרך הקצרה יותר, כמו שכתוב: 'פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה', והדבר קשה כי פשוט שמי

שעשה אותות ומופתים גדולים במצרים יכול היה לעשות גם כנגד כל העמים אלופי אדום ומואב, וכנען ועמלק שהרי

ע"פ דין אמת ארץ ישראל שייכת לבני ישראל. ועוד רבו הפירושים וההסברים ומתוכם מה שדרשו חז"ל(שמו"ר פ"כ יא):

אמר הקב"ה: אם יראו ישראל עצמות בני אפרים שטוחין בדרך יחזרו למצרים. לכן, לא הוליכם דרך ארץ פלישתים

כי שבט אפרים יצאו ממצרים ל'(=30) שנה טרם נשלם הקץ כי טעו בחישוב של גזירת בין הבתרים ונהרגו מהם ל'

(=30) ריבוא(היינו 300 אלף), ואמר הקב"ה: אם יראו ישראל עצמות בני אפרים שטוחין בדרך יחזרו למצרים.

ולענ"ד, אפשר לומר אולי, עוד טעם למה הוליכם דרך ים סוף אך בשביל להבינו נקדים את מה שכתב הרמב"ם ז"ל

(הלכות ממרים פ"ג, ג): מי שגדלו אותם על דעתם הרי הוא כתינוק שנשבה ביניהם וגדלוהו, ואינו זריז לאחוז בדרכי

המצות שהרי הוא כאנוס. וייתכן שעם ישראל היו במצרים בגדר של תינוק שנשבה שהרי היו אנוסים ע"י פרעה ועבדיו

ולכן לא יכלו לקיים את מצוות התורה. אומנם, נכון שטרם קיבלנו את התורה, אבל ידוע שאבותינו הקדושים היו

מקיימים את התורה על כל פרטיהּ ודקדוקיהּ והמצרים ניסו בכל כוחם להכניס את עם ישראל לשער החמישים של

הטומאה כדי שלא יוכלו לצאת משם לעולם ח"ו, ובכך לבטלם מתורתם ח"ו, לפיכך תבין שאין לך אנוס גדול מזה כי

ללא התורה למה לנו חיים.

על כן, בני ישראל היו בגדר של תינוק שנשבה ביד הגויים. וזה התינוק הוא בחינת לוח חלק שאין בו דעת בחינת כלי

ריק שכל מה שתיצק עליו יקבל כי הוא אנוס. ומובא בספרים הקדושים(עץ חיים, שער העקודים): שלכל דבר בבריאה ישנו

אור מקיף אשר חופף עליו לפי היותו, אם אדם, אם בהמה ואם כלי, ואותו האור הוא בחינת האחיזה של אותו דבר.

וע"פ נראה לומר שעם ישראל היה בבחינת כלים שנטמאו לפי היותם במצרים שהיא ערות הארץ, ומצד זה נאחזה

בהם הטומאה כנ"ל כי מצרים הייתה כולה שיקוצים וגילולים של עבודה זרה עד כדי כפירה גמורה בקב"ה. ולמדנו

חז"ל שהטומאה שנאחזת בכלי שנמצא אצל הגוי אינה חולפת עד שהכלי מוטבל במי מקווה טהורים כפי שמובא

בשולחן ערוך(יו"ד קכ, א): שכל כלי שהיה אצל גוי צריך טבילה במקווה של 40 סאה. וזה בשביל להסיר מאותו הכלי

את האור המקיף היינו את האחיזה של הגוי בו כי הוא מצד הטומאה, כידוע.    

והנה, עם ישראל יוצאים בחיפזון ממצריים בט"ו בניסן מעבדות לחירות, ופניהם לכיוון המדבר ים סוף אבל הקב"ה

מחזק את לב פרעה וגורם לו להתחרט על ששלח את עמו כי הבין פתאום איזה מרגלית טובה איבד מבין הידיים.

לכן, לקח עמו את מיטב פרשיו, שש מאות רכב בחור ורכבם, בשביל לרדוף אחרי בני ישראל כי נבוכים הם בארץ

וסגר עליהם המדבר. ורק ביום השביעי היינו כ"א בניסן(שביעי של פסח) השיגו אותם, כאשר פניו של עם ישראל

לכיוון הים ולאחוריהם המצרים, על זה נאמר(שיר השירים ב, יד): "יונתי בחגוי הסלע וכו' השמיעיני את קולך" וגו' כי

בני ישראל נדמו ליונה שנסה מפני הנץ, היינו המצרים, וצריכה להיכנס בנקיק הסלע לפניה, כי לאן תפנה?, אבל שם

מחכה לה הנחש שנושף בעורפהּ, כלומר מפני הים וחיות רעות. וזאת מפני שהתאווה הקב"ה לתפילתם של ישראל

ורצה שיזעקו אל אליו מקירות לבם על מנת להחזיר להם את הדעת בשביל שיאמינו כי אין על מי להישען בעת צרה

וצוקה אלא רק אל אבינו שבשמים. וכאשר יתמלא לבם באמונה ודבקו בה' יתברך אמר הקב"ה למשה: מה תצעק אלי?

דבר אל בני ישראל ויסעו!(שמות, יד, טו), ואכן נכנסו לים עד שפיהם מלא מים נבקעו המים של ים סוף כאשר חומה

מימינם וחומה משמאלם והם הולכים ביבשה בתוך הים ואמורים שירה לקב"ה כמו שכתוב בשירת הים: אז ישיר משה

ובנ"י את השירה הזאת לה' וכו נערמו מים נצבו כמו נד נוזלים קפאו תהומות בלב ים וכו'. ורק לאחר שטהרו את

לבם ואמרו שירה שרתה עליהם השכינה(שמו"ר פכ"ב, ג).

ועתה, יוסף לי ה' אור להבין למה הקב"ה בחר לסובב את העם דייקא דרך המדבר ים סוף ולא דרך ארץ פלישתים

אע"פ שהיא הדרך הקצרה יותר כמוסבר לעיל כי רצה לטהר אותם מכל טומאות מצרים היינו עם ישראל היו בבחינת

כלים שהיו אצל הגויים וחייבים בטבילה כנ"ל. על כן, היה צריך להעבירם דרך הים כי 'ים סוף'(=156) עם האותיות

כמניין 'מי מקוה'(=156). וזה בחינת(יחזקאל לו): "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם" וכו'. וע"י כך

הוסרה מעליהם הטומאה שהקיפה אותם כנ"ל. וע"י זה הכלי יהיה ראוי לשימוש היינו בני ישראל יהפכו להיות כלים

טהורים בעבור לקבל את התורה בקדושה ובטהרה. לכן מיד שנרחצו ונטהרו בים סוף היינו במי המקווה יכלו לומר

שירה לה' יתברך. וזה נרמז במילה 'בשלח' שהיא ר"ת: בשבת שירה לה' חיות, כי הקב"ה הוא ששלח אותם לים

סוף להיטהר מכל טומאתם כנ"ל. ומזה באו לומר שירות ותשבחות לה' כי השירה גורמת חיות באדם היינו אמונה

ודבקות לה' יתברך.

ולאחר שהכלי היינו בני ישראל יצאו מחזקת הגוי היינו מצריים מאותו עת הם גם יצאו מגדר של תינוק שנשבה שהרי

כבר הם לא בחזקת אנוס כנ"ל. ועתה יחזו עיניך מלהבין את נפלאות ה'. כי אם נספור מכ"א בניסן היינו שביעי של פסח

שבו עברו את ים סוף והפכו להיות בחינת כלים טהורים וקדושים כנ"ל, ועד ג' בסיוון שבו נצטוו להכין עצמם לקבלת

התורה במעמד הר סיני ב-ו' בסיוון תמצא 41 יום. וזה בבחינת דברי חז"ל(יומא פב): שהתינוק משלים את התהוותו ביום

ה-41 והופך להיות אדם לכל דבר ועניין. וזה התינוק הוא בחינת עם ישראל שלאחר שנטהר יצא מגדר תינוק שנשבה

כנ"ל והשלים את התהוותו להיות כלי טהור על מנת ליצוק לתוכו את תורתנו הקדושה. ברוך ה' לעולם אמן ואמן.   

           פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב

ניגון וכלי שיר יש להם כוח גדול להמשיך את האדם להשם יתברך, על כן, טוב לאדם להרגיל את עצמו להחיות את

עצמו בכל פעם ע"י איזה ניגון, לשמח את נפשו ולדבק את עצמו להשם יתברך ע"י זה, בפרט בשבת ויום טוב וחתונה

של מצווה(סימן נגינה, אות יא).   

                                                  "נר ה' נשמת אדם  "

  מוקדש, לע"נ מור-זקני מסעוד עמאר בן תמו ז"ל, נלב"ע בי"ד במרחשוון התשע"א, תנצב"ה

            ולע"נ מרת-סבתי רחל אילוז בת עישה ע"ה, נלב"ע בא' באדר התשס"ז, תנצב"ה

                       ולע"נ מור-דודי אהרן(אילוז)שקד בן רחל ז"ל, נלב"ע בב' בכסלו התשנ"א, תנצב"ה