"שׁופֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ" (בראשית,ט,ו)

"משום רבי ישמעאל אמרו: בן נח חייב על העובָּרין...דכתיב שופך דם האדם באדם דמו ישפך, איזה הוא אדם שהוא באדם, הוי אומר זה עובר שבמעי אמו^" (סנהדרין נ"ז,ב)

התורה אסרה על בני נח להפיל עובר חי והשוותה זאת להריגה שעונשה מיתה. איסור הפלה ליהודים מישראל פחות חמור, ונחלקו בדבר: יש האוסרים מדאורייתא, כי אין דבר שאסור לגוי ולישראל מותר, אלא שאין עונשו מיתה (תוספות,סנהדרין.נט.א) והאיסור הינו מגדרי רציחה או משום חבלה והשחתה. ויש סוברים שהאיסור בישראל מדרבנן (רמב"ן ע"פ הבנת ה"שרידי אש" בשו"ת סי' קכ"ז).

גדרו ההלכתי-משפטי של העובר נידון רבות. בוודאי אין מעמדו כמי שכבר נולד. משום כך, לכל הדעות, חיי האם קודמים לחיי העובר כל עוד לא הוציא את ראשו (משנה,אהלות,ז,ו) ולכן כאשר ההיריון עלול לסכן את חיי האם יש להפסיקו. מאידך, כל עוד הוא בר חיות, הרי יש בו צד של "נפש" לדברים מסוימים כגון שמחללים שבת להצלתו: "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" (נידה מ"ד, ובריטב"א שם).

כאשר מתברר שהעובר אינו בר-חיים היינו שימות במהלך ההיריון או מייד אחרי הלידה כך שמעמדו מוגדר "טריפה", רבים מן הפוסקים התירו להפיל משום צער האם. אולם יש להדגיש שחוות דעת כזאת צריכה להיות מקצועית וודאית, ולכן היא זוקקת לפחות שני רופאים משני מקומות שונים, ואחד מהם בכיר. גם אז עדיין יש לוודא שהמצב בלתי הפיך במאה אחוז., וידוע שהרבה פעמים הבעיה מסתדרת עם הזמן ואין להיחפז. בכל מקרה, בשאלות מעין אלה, חובה להיוועץ ברב פוסק! 

גדרו של העובר לפני מלאת לו ארבעים יום שונה במקצת, כיון שמוגדר כ"מיא בעלמא". בע"ה נעסוק בכך בפינות הבאות.