דיני אלול ור"ה. (ממרן הגר"ש גורן זצ"ל.)
נכתב על ידי יניב, 6/8/2013
דיני ראש השנה
(ממרן גדול הדור שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א, מ"מחזור לראש השנה" לחיילים. שנת תשל"א.).
(א) חודש אלול
א. ביום ב' דר"ח אלול מתחילין לתקוע בשופר בצבור אחרי תפלת שחרית, לעורר את הלבבות לחשבון הנפש, לאהבת הבורא ולתשובה לאמר "עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וזכרו בוראכם" ונאמר:"אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" (עמוס ג').
ב. נהגו לתקוע בכל ימי החול של חודש אלול תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה. (תשר"ת).
ג. ערב ר"ה אין תוקעין בשופר כלל, וגם לתקוע בביתו להתלמד אסור. (ראה להלן סעיף (ג) ג).
ד. ברוב הקהלות נהגו לומר מיום ב' דר"ח אלול עד חג שמיני עצרת ועד בכלל, עם גמר התפלה שחרית וערבית "לדוד ד' אורי וישעי" (תהלים כז). ויש שאין אומרים אותו בערבית כי אם אחרי תפלת מנחה.
ה. יש להקדים שיר של יום בר"ח אלול, "ברכי נפשי", לפני "לדוד ד' אורי וישעי".
ו. בקהלות הספרדים נהגו להשכים ל"סליחות" מר"ח אלאל עד יוה"כ, ובני אשכנז לא נהגו כן כמבואר להלן.
ז. כל חודש אלול נוהגין לברך איש את רעהו באגרות שלומים בברכת כתיבה וחתימה טובה.
(ב) סליחות
א. ביום ראשון של השבוע שחל ר"ה להיות בו, מתחילין לומר סליחות בהשכמת הבוקר וכן בכל יום ויום עד ערב יוה"כ. נהגו ביום ראשון להקדים בסליחות מבעוד לילה כדי לומר "במוצאי מנוחה". חל ר"ה ביום ב' או ביום ג' בשבוע מתחילין לומר סליחות ביום ראשון בשבוע שלפני ר"ה.
ב. לפני הסליחות מברכין "על נטילת ידים" וברכת "התורה".
ג. שליח צבור מתעטף בטלית ואומר אשרי וחצי קדיש בנגון המסורתי של ימים נוראים ואחרי כן כל סליחות של אותו יום. הוידוי "אשמנו" שבסוף הסליחות אומרים רק פעם אחת. ומסיימין תחנון, קדיש תתקבל.
ד. המשכימים לסליחות קודם שיעלה עמוד השחר, שליח הצבור המתעטף בטליתו אל יברך עליה וכשיעלה עמוד השחר יעטף בה את ראשו ויברך עליה, במה דברים אמורים כשמתעטף בטליתו או בטלית בית הכנסת. אבל שליח צבור המתעטף בטלית של חברו, אין צריך לברך עליה גם כשיעלה עמוד השחר.
ה. אם מתחילים את הסליחות לאחר שעלה עמוד השחר, שליח צבור מברך על עטיפת הטלית בין שהיא שלו ובין שהיא של חברו.
ו. אם התחילו לומר "אשרי" שלפני הסליחות קודם שהתאסף "מנין" בביהכ"נ ואח"כ הושלם המנין יאמרו פסוקים מן הסליחות ואחרי כן "קדיש".
ז. בזמננו הקלו לומר סליחות לפני חצות הלילה גם במוצאי שבת ראשונה לסליחות.
ח. האומר סליחות ביחידות, לא יאמר "שלש עשרה מדות" בדרך בקשה ולא כל פיוט שהוא מעין "שלש עשרה מדות" כגון "וזכור לנו היום ברית שלש עשרה" ולא הפיוטים בלשון ארמית כגון "מחי ומסי" וכו' ו"מרן דבשמיא" וכו'.
ט. יחיד האומר י"ג מדות בנגון ובטעמים כקורא בתורה, מותר.
(ג) ערב ראש השנה
א. ערב ראש השנה (כ"ט אלול) ליל זכור ברית, מרבין בו בסליחות, על כן נהגו להשכים יותר.
ב. בסוף הסליחות אומרים תחנון, ולא בתפלת שחרית, ואומרים "למנצח".
ג. בערב ר"ה אין תוקעין בשופר כלל כדי להפסיק בין תקיעות של רשות הנוהגות בכל חודש אלול לבין תקיעות של מצוה הנוהגות בר"ה.
ד. נהגו להתיר נדרים בערב ר"ה ויש שנהגו לעשות כן בערב יום הכפורים.
ה. התרת נדרים כיצד, מושיבין שלשה אנשים בתור בית-דין, ואומר בפניהם נוסח התרת נדרים, והם עונים לו בנוסח המקובל.
ו. נוהגין לצום בערב ר"ה עד חצות היום. אין קורין "ויחל", ואין הש"ץ אומר "עננו", רק היחיד אומר במנחה "עננו" ומדלג על המלים "ביום צום תעניתנו".
ז. נהגו להסתפר ולהתרחץ ולטבול לקראת יום הדין הגדול הבא עלינו לטובה.
ח. 30 דקות לפני שקיעת החמה מתקדש היום לר"ה ואסור לעשות מלאכה מחוץ למלאכות המותרות בחג.
(ד) הדלקת נרות
א. מדליקים נרות של חג בכל חדר-אוכל במחנות, בבסיסים ובמשלטים.
ב. אפשר להדליק את הנרות לפני כניסת החג ובלבד שהמדליק יקבל עליו קדושת החג משעת ההדלקה. ונהגו להדליק נרות החג אחרי כניסת החג מאש בוערת מערב החג.
ג. המדליק מברך "להדליק נר של יום טוב" וברכת "שהחיינו". ומי שצריך לקדש על היין או על הלחם בליל החג לא יברך בהדלקת נרות ברכת "שהחיינו" כי אם בזמן הקידוש.
(ה) סדר תפלת ערבית
א. שליח צבור מנגן "ברכו" בנגון המסורתי, וקהל החיילים מתכוון כנגדו ועונה "ברוך ד' " וכו'.
ב. מסיימים את ברכת "השכיבנו" ב"פרוש". שכח וסיים "שומר עמו ישראל לעד" אינו חוזר, וכן הדין בכל שבת וחג.
יש שנהגו לומר אחרי ברכת "הפורש סוכת שלום" הפסוק "תקעו בחודש שופר", ולפי מנהג הגר"א מווילנא אין לאמרו.
ד. נהגו לכפול תיבת "לעילא" בכל קדיש וקדיש בימים נוראים.
ה. יש אומרים "לעילא לעילא מכל ברכתא" ויש אומרים "לעילא ולעילא מכל ברכתא" ונכון לנהוג כנוסח הראשון.
ו. בסיום ברכת "אתה קדוש", אין אומרים "האל הקדוש", כי אם "המלך הקדוש", משום שהוא יום הדין והקב"ה דן את העולם ומראה מלכותו לכל באי עולם.
ז. טעה ואמר "האל הקדוש". אם נזכר תוך כדי דבור, שהוא בכדי לבטא שלש מלים ועדיין לא התחיל ברכה אחרת יאמר מיד "המלך הקדוש". אם נזכר לאחר כדי דבור או שכבר התחיל "אתה בחרתנו", חוזר לראש התפלה.
ח. ספק אם אמר "האל הקדוש" או "המלך הקדוש", דינו כאילו אמר "האל הקדוש" וחוזר לראש התפלה. ואם יודע שאמר "ובכן תן", בידוע שגם אמר "המלך הקדוש".
ט. בארבעה מקומות מוסיפים תפלות קצרות לימי הדין בתפלת ימים נוראים: "זכרנו לחיים" ב"אבות", "מי כמוך" ב"גבורות", "וכתוב" ב"הודאה", ו"בספר חיים" ב"שים שלום". ובכולם אם שכח וסיים הברכה או שכבר הזכיר את השם שבברכה, אינו חוזר.
י. לפי מנהג א"י כשמגיע הש"ץ לתפלת "וכתוב", אומרה כל הצבור, וכן בתפלת "בספר". ומקצת מקומות נהגו הצבור לומר גם "זכרנו" "מי כמוך" ואל ישנה אדם ממנהג המקום שהוא מתפלל בו.
יא. יש שנהגו לשנות בימים הנוראים את מטבע הברכה של שלום ומסיימים "עושה השלום", ואין נכון לשנות כן לפי דעת הגר"א מווילנא. אבל בסיום התפלה אומרים "עושה השלום" וכן בכל קדיש.
יב. ה"חסידים" נהגו לומר אחרי סיום התפלה מזמור כ"ד שבתהלים: "לדוד מזמור". אומרים "עלינו" ו"לדוד אורי". ויש שלא נהגו לומר "לדוד אורי" בלילה (כי אם במנחה). ומסיימים ב"אדון עולם".
יג. אחרי התפלה, מברך כל חייל את חברו בברכת "לשנה טובה תכתב ותחתם" ולחיילת אומרים "תכתבי ותחתמי".
(ו) סעודת ליל ר"ה
א. אחד החיילים מקדש על היין בחדר-האוכל. ומתחילים "סברי". לאחר "המוציא" טובלים את הפרוסה בדבש ואומרין "יהי רצון שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה".
ב. נהגו לאכול תפוח מתוק ומברכין עליו "בורא פרי העץ", וטובלין אותו בדבש, ואומרים "יהי רצון שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה". ונוהגים גם לאכול רמונים ותמרים.
ג. לפי דעת הגר"א מווילנא, אין לאכול ענבים בראש השנה.
(ז) סדר תפלת שחרית
א. לפני התפלה אומרים בצבור "שיר היחוד" ו"שיר הכבוד" ומזמור שיר של יום. ויש אומרים כל זה לאחר תפלת המוספים. ואין אומרים בפרשת התמיד "ובראשי חדשיכם".
ב. נהגו שהיורד לפני התיבה בימים הנוראים והתוקע, לובשים בגדים לבנים.
ג. נוסח התפלה בבית הכנסת ואמירת הפיוטים, כמנהג המקום. בכל מקום הולכים אחר רוב החיילים המתפללים, ולעולם ישתדל כל אחד למנוע סכסוכים ולא להפריע לש"ץ.
ד. כשמזמר הש"ץ "המלך" עד "ובמקהלות", יאמר גם הקהל אתו.
ה. כשמסיים הש"ץ "אמר ויהי", מתחיל הקהל לברך ברכת "יוצר אור". לדעת הגר"א אומרים הפיוטים שבתוך "קדושה" בתפלת חזרת הש"ץ של שחרית לאחר ה"קדושה".
ו. אחרי חזרת הש"ץ אומרים "אבינו מלכנו". מדלגים בר"ה פסוק ראשון של "אבינו מלכנו", וכן כל יתר הפסוקים של חטא ועוון, לפי שאין להזכיר חטא ועוון בדרך וידוי בר"ה לפי חכמי הקבלה. עכ"פ אין להכות על הלב בר"ה.
ז. אין אומרים "הלל" בראש השנה ולא ביום הכפורים.
ח. בארץ-ישראל נושאים הכהנים כפיהם בצבור בכל יום בשחרית. וביום שיש בו מוסף, גם במוסף.
(ח) סדר קריאת התורה
א. ביום ראשון מוציאים שני ספרי תורה ואומרים "י"ג מדות" ותפלת "רבונו של עולם" ובשבת אין אומרים "י"ג מדות".
ב. בספר אחד קוראים חמשה קרואים בפרשת וירא (בראשית כ"א) "וד' פקד את שרה" (ובשבת קוראין ז' קרואין), ומניחין את הספר השני אצל הראשון ואומרים ח"ק. מגביהים את הראשון וקורין למפטיר בפרשת פנחס (במדבר כ"ט) "ובחודש השביעי", ומפטירין "ויהי איש אחד" (שמואל א' א'). מברכים "מי-שברך" לחיילי צה"ל המודפס במחזור זה.
ג. בית כנסת צבאי שאין בו שני ספרי תורה מגביהין את האחד לאחר חמשת הקרואים וחוזרים ומניחים אותו על שולחן הקריאה וגוללין אותו בפרשת פינחס וקוראים בו למפטיר.
ד. נהגו להתיר לקדש ולטעום משהו לאחר תפלת שחרית, לפני תקיעת שופר.
(ט) סדר תקיעת שופר
א. כל החיילים חייבים לשמוע קול שופר בראש השנה.
ב. לפני תקיעת שופר נהגו לדבר לפני הקהל בדברים המעוררים את הלב ו"קול השופר" מכריז "עורו ישנים משנתכם והקיצו מתרדמתכם".
ג. התוקע עומד על יד שלחן הקריאה ומתחיל לומר מזמור מ"ז שבספר תהלים "למנצח לבני קרח וכו' " וכל הקהל עונים אחריו וכופלים אותו שבע פעמים.
ד. המקריא את התקיעות עומד על יד התוקע וא' מהם אומר את הפסוקים של "קרע-שטן" וכל הקהל עונים אחריו פסוק פסוק.
ה. התוקע מכסה את השופר במפה שעל שלחן הקריאה ומברך שתי ברכות: "לשמוע קול שופר" ו"שהחיינו", וכל הקהל עונים אמן. ולא יאמרו "ברוך הוא וברוך שמו" כשמזכיר את השם, שלא יהיה הפסק בברכות.
ו. התוקע צריך לכוין להוציא את הקהל בברכות ובתקיעות, והקהל צריך להתכוין לצאת בהן.
ז. אם שח התוקע או השומע בין הברכות לתקיעות שלא מעניין התקיעות, חוזר ומברך. אבל מעניני התקיעות, אינו נקרא הפסק.
ח. אין להפסיק מהתחלת תקיעות הראשונות הנקראות "תקיעות דמיושב" עד אחרי תקיעות שבתפלה הנקראות "תקיעות שבעמידה". אבל אם שח בינתים, אינו צריך לחזור ולברך.
ט. מותר לתוקע שכבר יצא ידי חובת התקיעות לחזור ולברך כדי להוציא אחרים שעדיין לא שמעו את התקיעות. אבל לכתחלה, במקרה כזה, יברך אחד מן השומעים.
י. התוקע אוחז את השופר בימינו ותוקע בצד ימין של הפה. ואם אינו יכול לתקוע בימינו, יתקע בשמאלו.
יא. יש להפוך את הצד הרחב של השופר כלפי מעלה, שנאמר "עלה אלקים בתרועה".
יב. אין לתוקע לתקוע שום תקיעה מבלי שהמקריא יקריא לו.
יג. אין הצבור חייב לעמוד, רק בתקיעות של התפלה. ועכשיו נהגו שכל הצבור עומד בכל התקיעות.
יד. התוקע חייב לעמוד בזמן כל התקיעות, ואסור לו אף להשען על משהו.
טו. יחיד השומע קול שופר, חייב לעמוד בכל התקיעות.
טז. אם בירך התוקע ברכת השופר ואינו יכול לתקוע, יעלה אחר תחתיו בלי ברכה, וכן כמה תוקעים זה אחר זה, והוא שיהיו שם התוקעים האחרונים בשעת הברכה.
יז. זמן תקיעת שופר מתחיל מהנץ החמה עד שקיעת החמה.
יח. חייל שאין לו אפשרות לשמוע את התקיעות אחרי הנץ החמה בגלל היותו חייב לצאת לשמירה וכיוצא בזה, יכול לצאת ידי חובתו גם לפני הנץ החמה, ובלבד שלא יתקע לפני עמוד השחר.
יט. יושבי המשלטים המרוחקים למעלה מתחום שבת, מותר להם לחזור בחג ברגל לבסיס בכדי לשמוע תקיעת שופר ולהתפלל בצבור, אע"פ שנינו "שופר של ר"ה אין מעבירין עליו את התחום". (זה רק לחיילים במחנה ולא לשאר האנשים [תרומת הגורן])
כ. יושבי המשלטים המרוחקים שאינם יכולים לעזוב את תפקידם ולחזור לבסיס, מותר להביא בשבילם את השופר בכדי לצאת ידי חובת תקיעות.
כא. יושבי המשלטים הקרובים לקוי האויב החוששים בשעת הקרבות לתקוע פן ישמע האויב, פטורים לגמרי מן התקיעות אם הם רחוקים למעלה מתחום שבת מן הבסיס ששם תוקעין, כי במקרים כאלה, יש לסמוך על השטה הסוברת שלא פטרו תחומין במחנה.
כב. אם התוקע נמצא בתוך בונקר, תעלה, או עמדה חפורה, חובה על השומעים להמצא בתוך התעלה או החפירה שבה תוקעים. ואם עמדו השומעים למעלה, לא יצאו ידי חובתם.
כג. בתקיעות דמיושב תוקעין שלש פעמים תשר"ת (תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה). שלש פעמים תש"ת (תקיעה, שברים, תקיעה). שלש פעמים תר"ת (תקיעה, תרועה, תקיעה).
כד. תקיעה היא קול ארוך וישר בלי הפסקים. מספר ה"שברים" לא פחות משלשה קולות שבורים וקצרים בהתאם למנהג. מספר קולות ה"תרועה", לא פחות מתשעה קולות קצרים ורצופים ביותר.
כה. שיעור אורך ה"תקיעה" למעלה, אין לה שיעור. ולמטה ב"תשר"ת" בין לפני "שברים-תרועה" בין אחריהם, כשיעור אורך ה"שברים -תרועה", ז.א. בשיעור י"ח קולות קצרים של התרועה. ובדיעבד אם לא האריך כי אם שיעור ט' קולות, יצא.
כו. שיעור אורך התקיעה ב"תש"ת", כשיעור השברים. ז.א. כשיעור ט' קולות קצרים של "תרועה". ובדיעבד יצא בשיעור ששה קולות קצרים. וב"תר"ת" לכתחלה כמו ב"תש"ת" , ובדיעבד יצא בשיעור ג' קולות קצרים.
כז. אורך כל שבר כשיעור ג' קולות קצרים של "תרועה". ויש להזהר שלא להאריך למעלה מזה.
כח. אם תקע בשברים יותר מג' קולות, יצא.
כט. אם קול אחד מה"תשר"ת" לא יצא כדין, כגון שקיצרו מהשיעור, או שלא עשה כי אם שני קולות ב"שברים", וכן ב"תרועה" שעשה פחות מג' קולות, חוזר על אותו קול בלבד.
ל. אם הפסיק את סדרו בקול אחר שאינו שייך לאותו סדר כגון שהתחיל להריע ב"תש"ת" והתחיל בשבר ב"תר"ת"; וכן אם תקע פעמים "תרועה" או פעמיים "שברים" וכל כיוצא בזה נתקלקל סדרו וצריך להתחיל מן התקיעה. סדר תקיעות שנתקלקל אינו חוזר אלא לתקיעה ראשונה של אותו סדר כגון ג' פעמים "תשר"ת". טעה בתשר"ת השלישי, שניים הראשונים כשרים.
לא. כל הקולות כשרים בשופר, וכל שינוי קול מעבה לדק או להיפך, או קול צרוד, כשר.
לב. המסופק אם עשה את השברים או את התרועה כדין יחזור לתקיעה ראשונה של אותו סדר ולא רק על השברים או על התרועה.
לג. אלה שנוהגים לומר "יהי רצון" בין סדר תקיעות למשנהו, אל יאמר ישו"ע כנדפס במחזור אלא ישעי"הו.
לד. המנהג בא"י לתקוע את השברים-תרועה דמיושב בנשימה אחת ותקיעות דמעומד בשתי נשימות אבל לא יותר מהפסק נשימה. גם המקריא יקרא את "השברים-תרועה" שבישיבה, בנשימה אחת. במעומד, בשתי נשימות.
לה. גם כשתוקעין השברים-תרועה בנשימה אחת לא ימשוך את השברים לתוך התרועה כקול אחד, אלא יפסיק מעט בינתיים.
לו. התקיעות שבתפלה נוסחאות שונות בהן. נוסח של ספרדים תוקעין גם ב"מלכיות" "זכרונות" ו"שופרות" שבתפלה של לחש, ולפי נוסח אשכנז תוקעין רק בחזרת הש"ץ. ובכ"ז הולכין אחר נוסח התפלה הקבוע באותו בית-הכנסת. ואם אין שם נוסח קבוע הולכין אחר רוב המתפללים.
לז. לפי מנהג א"י תוקעין אחרי "מלכויות" רק פעם אחת "תשר"ת", "תש"ת" ו"תר"ת" וכן אחר "זכרונות" ו"שופרות" (ושברים-תרועה בשתי נשימות כנ"ל).
לח. בסיום התפלה אחרי "אין כאלקינו" תוקעין שוב את כל המחזור, ג' פעמים תשר"ת, ג' פעמים תש"ת, ג' פעמים תר"ת. ואחרי הקדיש של עלינו תוקעין עשרה קולות, תשר"ת, תש"ת, תר"ת בכדי להשלים מאה קולות.
לט. חייל שאין באפשרותו להתפלל בצבור ולשמוע תקיעות בזמן התפלה יתאמץ לפחות לשמוע במשך היום תקיעות תשר"ת, תש"ת, תר"ת שלש פעמים כ"א, ובמקרים יוצאים מן הכלל יתאמץ לכה"פ לשמוע במשך היום תשר"ת, תש"ת, תר"ת פעם אחת.
מ. התקיעות שאחרי התפילה אינן מעכבות, וטוב לכוין גם בהן לצאת ידי חובה שמא לא היו התקיעות הראשונות כדין.
מא. אחרי התקיעות דמיושב אומר הש"ץ "יהללוך" ו"לדוד מזמור". ובשבת אומר "מזמור לדוד". הש"ץ אומר "הנני העני ממעש" וכו'.
(י) סדר תפלת מוסף
א. המתפלל ביחידות בר"ה יזהר שלא יתפלל מוסף בשלש השעות הראשונות של היום, ואם לא יוכל להתפלל אחרי שלש השעות הראשונות של היום יזהר על כל פנים שלא להתפלל תפלת מוסף בתוך השעה השלישית של היום, אלא לפני זה או אחרי זה. שלש השעות של היום מתחילות מעמוד השחר.
ב. יושבי המשלטים שאין להם שום אפשרות להתפלל בעצמם עליהם לכוין לצאת ידי חובת התפלות מהש"ץ ואע"פ שאינם שומעים אותו. ובלבד שידעו את זמני התפלה בבסיס שלהם.
ג. אלה שנוהגין לתקוע בתפלה של לחש, אסור להם להפסיק באמצע התפלה ולשוחח בעניני תקיעות מאחר שיצאו כבר בתקיעות שלפני התפלה.
ד. כשהש"ץ מגיע ל"ואנחנו כורעים", כורעים כל הקהל ונופלים על פניהם. ויש להזהר שלא יפול על רצפת אבן או מרצפות בלי הפסק של מטלית או ניר תחת פניו, משום שכתוב בתורה "ואבן משכית לא תנו בארצכם להשתחוות עליה" (ויקרא כו).
ה. ותוקעים אחרי "מלכויות"- "תשר"ת", "תש"ת, "תר"ת". וכן אחרי "זכרונות" וכן אחרי "שופרות".
ו. שיר של יום לדעת הגר"א מווילנא, תהלים מזמור פ"א.
ז. אם אין שם כהן הנושא את כפיו, אין אומרים תפלת "ותערב". ונהגו בא"י שהש"ץ אומר "ושם נעבדך" ואחרי כן "ותחזינה" ומסיים "המחזיר שכינתו לציון" כמו בשאר ימות השנה.
ח. מקדשין על היין או על הפת ואומרים "וידבר משה וגו' ", ויש אומרים גם את הפסוק "תקעו בחודש וגו' ". ובסעודה טובלין את הלחם בדבש ואומרים "יה"ר שתחדש וכו' ".
(יא) סדר תפלת מנחה
א. במנחה אומרים "אשרי" "ובא לציון" "חצי קדיש" ומתפללים תפלת עמידה של שחרית. אלא שלפי נוסח אשכנז אומרים "שלום רב" (ובשבת אומרים "שים שלום"), מאחר שאין במנחה של חג קריאת התורה.
ב. אם מתפללים מנחה קטנה, אומרים "אבינו מלכנו". ואם מתפללים מנחה גדולה מיד אחרי מוסף, אין אומרים "אבינו מלכנו".
ג. בשבת אין אומרים "אבינו מלכנו".
(יב) סדר "תשליך"
א. נהגו ביום ראשון של ראש השנה ללכת לתפלת "תשליך" אחרי תפלת מנחה. כשחל יום ראשון של ראש השנה בשבת, אומרים סדר "תשליך" ביום השני.
ב. סדר "תשליך" כיצד, יוצאים לים, לנהר, לבאר, או ליד בור מים מכונסים, ואומרים שם את נוסח התפלה המתוקנת לזה. לפי שיטת הגר"א, אין הולכין כלל אל המים לומר "תשליך".
ג. אסור לצאת מתחום שבת כדי לומר "תשליך".
(יג) מדיני היום
א. נהגו שלא לישון בר"ה ביום, משום שמצאו ב"ירושלמי", "הישן בר"ה, ישן מזלו", והאר"י זצ"ל מיקל לאחר חצות.
ב. גם בשנים שחל להיות ר"ה בחול, אין לבשל מיום ראשון ליום שני אלא אם כן בדעתם לטעום משהו מן המאכל ביום הראשון.
ג. נהגו לומר תהלים בבית הכנסת בראש-השנה.
(יד) סדר ליל שני של ר"ה
א. מתפללים ערבית כמו בליל ראשון. קידוש ושהחיינו.
ב. נהגו להכין פרי חדש או בגד חדש בליל שני בכדי לברך עליו את ברכת "שהחיינו" בזמן הקידוש מאחר שספק אם יש לברכה בליל שני בזמן ה"קידוש". אולם כשאין פרי חדש, יש לברך "שהחיינו" בקידוש ליל שני. ולדעת הגר"א, אין להדר כלל אחר פרי חדש.
ג. במוצאי שבת מקדשים יקנה"ז (=יין, קדוש, נר, הבדלה, זמן).
(טו) סדר יום שני של ר"ה
א. אומרים הפיוטים של יום השני, ואין אומרים "לאל עורך דין" בשחרית, כי אם במוסף. ואומרים "אבינו מלכנו" כמו ביום ראשון שחל להיות בחול.
ב. מוציאין ב' ספרי תורה ואומרים "י"ג מדות", "רבש"ע", וקוראים חמשה קרואים בפרשת העקידה (בראשית כ"ב) ומפטירין בתורה כדאתמול, ובנביא מפטירין (בירמיה ל"א) "כה אמר ד' ".
ג. סדר התקיעות, כמו ביום ראשון, אלא שאין צריך להחמיר כל כך בסדר התקיעות ביום השני, שאינם מדאורייתא.
ד. במוסף קודם "ונתנה תוקף" אומר "לאל עורך דין". הפיוט של "מלכיות", "זכרונות" ו"שופרות" אומרים מיום השני כשחל יום ראשון להיות בחול.
ה. אין אומרים ביום השני תפלת "תשליך" אלא אם הוא חל ביום ראשון של השבוע.
ו. מוצאי יום טוב אומרים "אתה חוננתנו" בתפלה. ואם שכח לאמרה, אינו חוזר. יתר התפלה כמו בעשרת ימי תשובה המפורש להלן. אומרים "קדיש תקבל", "עלינו", "קדיש יתום", "ברכו", ו"לדוד אורי". ויש שאין אומרים "לדוד אורי" בלילה, כי אם במנחה.
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
