המנהיג הרחמן / הרב ארוש
נכתב על ידי DL2000, 2/8/2013
בס"ד
לפני החזרה ללימודים, אנו פונים במאמר
זה לכל אנשי החינוך, שידעו מה עומד
לפניהם, ויעשו את ההכנות הנכונות,
להיות ראויים לחנך את בני ישראל. צריכים תמיד
לזכור, שהדבר שבגללו ה' בחר במשה להיות רועה
לעם ישראל, הוא משום שראה בו מדת הרחמנות,
ששם אל לבו לרחם על טלה קטן שנשאר מאחור,
שאז ה' אמר לו: אתה ראוי לרעות את צאני. אכן,
כך ראויה להיות מדתו של מנהיג בישראל, כמובא
בליקוטי מוהר"ן, חלק ב' בתורה ז', שמנהיג צריך
להיות רחמן. לכן, הרחמנות, היא המדה הראשונה,
שעל ידה ה' בוחר באדם להיות מנהיג, כי מדה זו
מורה על האדם, שיש בו מדעת קונו, כי הרחמנות
היא פועל יוצא של דעת, וההפך ההפך – הכעס
והאכזריות הם פועל יוצא של חוסר דעת, כמו
שכתוב: כעס בחיק כסילים ינוח.
לכן, כל מחנך צריך לדעת, שהמדה העיקרית
שצריכה להוביל אותו ולהנחות אותו ולהתוות
לו את הדרך, ולהיות השיקול העיקרי בכל מקרה
ובכל נסיון, היא מדת הרחמנות.
מחנך שיש לו מדת הרחמים, הוא בודאי יצליח
בחינוך, כי הוא יחנך את הילדים באהבה, ותהיה
לו סבלנות לכל ילד וילד, ונתינה, והקשבה, ועזרה
והרבה תשומת לב לכל נשמה ונשמה שתחת ידו –
כל דבר לפי העניין וכל צאן וצאן לפי מה שצריך.
המחנך צריך לדעת, שמופקדים בידו צאנו של
הקדוש-ברוך-הוא, בתחילת דרכם וצמיחתם,
שכל מה שהמחנך יחדיר בהם, ילך איתם לכל
אורך חייהם. כל מחנך צריך לשים אל לבו, שהוא
יכול לזכות שגדולי ישראל יצאו מתחת ידו, וכל
הצלחתם והצלחת העולם כולו, יהיה בזכותו,
בזכות סבלנותו, נתינתו וכו'.
כי המחנך שחינך איזה גדול מישראל, הרי עלול
היה חלילה, לחנוק את הנשמה הזאת, או אפילו
סתם לא להשקיע בה די תשומת לב, ואז לא היתה
מתעלית כך, ואם נתן יחס מיוחד, יתכן ובזכות זה
הוא רומם נשמה שהיתה שקועה ורדומה, ונעשה
מזה גדול דור - והכל עומד על המחנך! כי העיקר
זה ההתחלה, וכשההתחלה של ילד, היא ברגל
ימין, עם מחנכים מבינים, רחמנים, מעודדים וכו',
שיודעים להכניס בילד רצון וחשק, אז כל ההצלחה
של הילד הזה, היא בזכותם.
ולאו דווקא ההתחלה, כי גם בהמשך הדרך, מחנך
טוב יכול להרים נשמה ולרומם את הילד, ולהפוך
אותו לגדול הדור, והעיקר על ידי שיודע להפיח
בילד רוח חיים, רצון וחשק לעשות טוב ולהצליח.
כי זאת צריכים ומוכרחים לדעת! שהעיקר זה
לתת רצון! זו לא חכמה כלל, להגדיר, שיש לילד
כזה חסרון וכזו בעיה, ולהגיד לילד מה הוא צריך
לעשות, ומה הוא לא עושה טוב. לשאת נאומים
והרצאות ולהוכיח, שכך לא טוב וכך לא עושים וכו',
את זה כל אחד יכול לעשות, אלא עיקר החכמה
בחינוך, היא לדעת איך לעורר במחונך רצון, חשק,
לתת לו את הכח לשנות מה שלא בסדר, את
היכולת להתקרב למה שהוא רחוק ממנו וכו',
לבנות את אישיותו.
כל מחנך צריך להבין זאת: גם אם הגדרת את
הבעיה בצורה הכי מדויקת, אם לא נתת לילד את
הרצון ואת הכח לתקן, אז לא די שלא עזרת לו,
אלא אף הזקת לו, שהוכחת לו שהוא לא טוב, לא
מוצלח, והחלשת אותו, שהוא רואה שהוא חסר
באותם דברים שאומרים לו, ואז הדימוי העצמי
שלו מתקלקל, כי הנה, אמרו לו מה הוא צריך
לתקן, והוא לא מתקן – זו הוכחה שהוא רע ח"ו,
שהוא רשע ח"ו, שהוא לא רוצה ח"ו.
ובאמת מה הבעיה שלו? שבאמת אין לו כלים
לתקן. לכן מה העיקר שצריך לתת לו? את הכלים!
ומה הם הכלים? הרצון, התפלה וכו', כמו שנרחיב
בהמשך. כל מורה ומחנך, וגם כל הורה ישים אל
לבו, שגם הוא לא עושה את כל מה שהוא יודע
שצריכים לעשות. הלואי היינו עושים אחוז קטן
מכל מה שאנחנו יודעים שצריכים לעשות, וכן
הלואי שלא היינו עושים אחוז קטן ממה שאנחנו
יודעים שאסור לעשות, כבר היתה בא הגאולה
מזמן...
כל מה שחסר לאדם, ידע בודאות, שמה שחסר
לו, זה רצון, חשק. כל אחד יהיה אמיתי ומציאותי:
כמה פרקי אבות הוא יודע, עם הפירושים, ואיזה
אחוז מזה הוא מקיים...? סעיף ראשון בשולחן
ערוך: יתגבר כארי ויעורר השחר...וכתוב שכל ירא
שמים יקום בחצות לילה לאונן ולקונן על חרבן
בית מקדשנו וכו'...אתה מקיים את זה? למה? הנה,
אתה רואה שאתה לא עושה, האם אתה רשע...?
לא ולא. אתה לא רשע, רק שאתה לא מבין, שלא
די לדעת מה מותר ומה אסור, מה צריך ומה לא
צריך, אלא צריכים לבנות כלים, לבנות את הרצון
ואת החשק – זו עיקר החכמה בעבודת הבורא, וזו
עיקר החכמה בחינוך הילדים – לעורר את החשק,
ואז המעשה כבר יבוא בקלות רבה.
לכן, כאשר המחנך רואה שיש לילד בעיה – הוא לא
מכין שיעורים, הוא לא מקשיב וכו', צריכים לדעת
איך לעורר בו את הרצון, ויש לזה כמה דרכים.
הדרך הראשונה, היא להתעלם ממה שהוא לא
עושה, ממה שהוא לא בסדר, ולהסתכל על כל מה
שהילד כן עושה, ובמה שהוא כן מצליח, להתרכז
על הנקודות הטובות שיש בו, ולהחמיא לו עליהם,
לשבח אותו, לעודד אותו וכו' – זו דרך בדוקה,
לעורר בילד רצונות טובים ואמונה בעצמו שהוא
כן טוב, ואז בנקל לחזק לו גם את הנקודות שבהם
הוא חלש.
הדרך הבאה, היא על ידי סיפורי צדיקים, בין
סיפורים אמיתיים, סביב הנקודה שרוצים לעורר
בילד את הרצון אליה, ובין סיפורים שהמחנך
ממציא לפי העניין, וכמו שהבאנו כמה סיפורים
כאלה, בחלק החמישי של הספר.
כשמספרים לילד סיפור, על צדיק, שזכה לכך וכך,
בגלל שהיה בו כך וכך, ועשה כך וכך, למשל: הגאון
מוילנא, כבר מגיל קטן היה מכין שיעורי בית לבד,
לכן זכה ונעשה גדול בתורה וכו', סיפורים ועוד
סיפורים, זה מעורר מאוד את הרצון.
עוד דרך לעורר את הרצון, היא לתת לילד משימות,
שהוא בודאי יצליח לקיימן, משימות הכי קלות
שיש, כגון: ללמוד עד מחר פסוק אחד בעל-פה,
ולהגיד לילד שיקבל פרס על זה, וכשיצליח, מיד
לעודד אותו: אני לא מאמין! איזה יופי! איך למדת
יפה! הנה פרס שמגיע לך על המאמץ שלך!
כך צריכים לבנות לילד את הרצון ואת האמונה
בעצמו, שהוא מסוגל, שהוא יכול, ושהוא זוכה
בפרסים. ואז צריכים לעודד אותו, לרצות להצליח
עוד יותר: מחר תדע שתי פסוקים! אני רואה שיש
לך כח ורצון, נראה עם כמה פסוקים תבוא מחר...
כך יכול להגיע מצב, שהילד מעצמו רוצה להביא
הרבה פסוקים.
העיקר זה להתחיל מלתת לו דברים קטנטנים,
שבודאי קל לו מאוד להצליח בהם, ולהגדיל
אותם בעיניו: איזו הצלחה! ואז לעורר לו את
הרצון להצלחה, ולומר לו: הנה, אם תמשיך ככה,
זה השער להצלחה שלך! אנחנו עכשיו פותחים
לך, שערי הצלחה! אני אלך איתך לאורך כל הדרך!
ואם לא הצלחת, ננסה שוב. אני עוזר לך. לא אעזוב
אותך, עד שנעלה על הדרך של ההצלחה!
זו העבודה! להכניס בילד רצון וחשק ואמונה
בהצלחה שלו. וכך הוא באמת בכל אדם, שהכל
עומד על הרצון, כל ההצלחה
של האדם תלויה ברצון שלו,
שזה תלוי באמונה שלו
בעצמו. שעל זה נאמר: פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון.
צריכים גם לתת לילד, תענוג מוחשי שיעורר לו את הרצון, מתנה, ממתק,
מחמאה – ולא לעשות את ההפך, איומים, גערות, בזיונות וכד', שזה גם
מראה לו כמה הוא גרוע, וגם נותן לו מוסר מר כלענה, שמראה לו, למשל,
שהשיעורי בית שהמורה נתן לו, זה מר, וגוער בו, שהוא חייב להכין אותם
וכד', והילד בטוח, שהנה, לוקחים לו עכשיו את כל ההנאות, והוא עומד
לאבד את כל החופש והשמחה של החיים, את זמן המשחק וכו', אז בודאי
שהוא לא רוצה לעשות את השיעורים.
כל אחד יתבונן: למה האדם רץ בקלות כל כך אל התאוות? כי הוא יודע
בודאות, שהוא יקבל סיפוק לתאוותו. לכן, צריכים לקחת את הדבר הזה
ולהשתמש בו בחכמה, לתת לילד סיפוקים ותענוגים, כשעושה דברים
טובים, כגון: להגיד לילד: אם תעשה את הדבר הזה, אתן לך פתק להורים
שאתה ילד טוב, ואבקש מההורים שיתנו לך מתנה מיוחדת. או שהמחנך
עצמו יתן מתנה לילד, פרס קטן. זה לא חייב להיות משהו יקר, מספיק
שהוא זוכה בפרס, זה בעצמו משמח אותו ומחזק אותו. כל שכן, אם יש
לו גם תאווה ממש, כגון שמקבל ממתק, צעצוע וכד', הכל לפי הענין וגיל
הילד וכו'.
כל ילד, שי לו תאווה לממתק, וכל ילד יש לו תאווה לכבוד, שיבחו אותו
ויעריכו אותו, ולכן צריכים להשתמש בתאוות אלו, כדי לדחוף אותו, להשיג
הצלחות במה שרוצים, בלימוד, בעשיית מצוות וכו'.
הכלל הוא שצריכים להשתמש בתאוות הגשמיות של הילד, כדי לפתות
אותו להיות טוב, וממילא, אחרי שיש לו תגמול גשמי למאמץ שלו, אפשר
לעורר אותו גם למימד הרוחני של זה, להגיד לו, שהתענוג שקיבל מהפרס,
זה עוד כלום לעומת התענוג הרוחני שיהיה לו, אם ימשיך ללכת בדרך הזאת,
ולעשות מצוות וכו'. זה נקרא, שמתוך שלא לשמה, יבוא לשמה.
מה טוב וחשוב מאוד, שלכל מחנך תהיה תפלה יומיומית על הילדים שהוא
מחנך, שידע את שמותם ויזכיר אותם בכל יום, ויתפלל בעדם, ויתפלל
ויבקש שה' יאיר את עיניו, כיצד לנהוג עם כל אחד ואחד מהם, בפרטיות,
כפי שאותה נשמה צריכה, שעל זה נאמר: חנוך לנער לפי דרכו – כל ילד
והדרך שצריכים לגשת אליו, וכך יעשה ישוב הדעת על הדרך שמחנך את
הילדים שה' הפקיד בידו, ויתפלל ויבקש שתהיה לו 'סיעתא דשמיא',
ובפרט אם ישנו ילד, שקשה איתו, שיש לו בעיה, יקדיש יותר זמן לתפלה
וישוב הדעת, לגבי אותו ילד.
אם המחנך יעשה את שלו, בדרכים שהזכרנו, אזי גם אם לא הצליח, לא
יתבעו אותו, מאחר ועשה את מה שבכח בן אנוש לעשות, ולא בא הקדוש-
ברוך-הוא בטרוניה עם בריותיו. ויהי רצון שנזכה שלא תבוא תקלה על ידנו,
ותמיד נהיה זכאים ויגלגלו משים רק זכויות וטוב וחסד על ידנו, ונזכה
לראות בביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן.
בברכת שבת שלום ומבורך
לכל בית ישראל
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
