"ואכלת לפני ה' אלוקיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך תירשך ויצהרך ובכרת בקרך וצאנך למען תלמד ליראה את ה' אלוקיך כל הימים" (יד,כג) 'לפי שהיה רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה היה מכוון לבו יותר ליראת שמים וללומד תורה כדדרשינן בספרי "למען תלמד ליראה" וגו' גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד לפי שהיה עומד בירושלים עד שיאכל מע"ש שלו והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה היה מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה' (תוס' ד"ה 'כי' , ב"ב כא,א). ואולי חוץ ממה שרואה, יש בזה עוד עניין, עצם האכילה במקום קדוש ואכילת מאכל קדוש גורם לקדושה שתחול בו, וכך מתקדש ודעתו מתכוונת לדעת תורה. זהו שבפס' מופיע דגן תירוש ויצהר, שעל הדגן אמרו חז"ל שאין תינוק קורא אבא עד שיאכל חיטה (סנהדרין ע,ב) שיש בדגן כח לחזק את השכל שזה דרך כח הגוף שמחזק גם כח השכל, ויין גם יש בו כח לשכל, שהוא שלב נוסף שמחדד את השכל כמו שאמר רב כהנא ' רב כהנא רמי כתיב תירש וקרינן תירוש, זכה נעשה ראש לא זכה נעשה רש... והינו דאמר רבא חמרא וריחני פקחין' (יומא עו,ב) הרי שהיין גורם לכח השכל שעושה את האדם פיקח עד שכולם מתייעצים איתו ומחשיבים אותו ובכך נעשה ראש, ואת כל חכמתו בא השמן (היצהר) ומשמרו אצלו ונותן לו כח ליזכר בכל 'דאמר רבי יוחנן.. כך שמן זית משיב לימוד של שבעים שנה' (הוריות יג,ב) כך ששלושת המוצרים האלו נותנים כח להיות אדם חכם , שזהו כמו שאמרנו קודם שהאכילה קשורה להבנה, וכאן כיון שהדגן תירוש ויצהר הם של קדושה, מעשר שני, אז הוא גורם לכח השכל להיות קדוש וזהו שמביא לידי תלמוד, שבתלמוד יש צד של זכירה ויש צד של חידוד מחשבה  שיחד הם יוצרים את התלמוד. וזה קשור לקדושה שמצד המקום והמוצר, שזהו 'ר"ע אומר יכול יעלה אדם בכור מחוצה לארץ לארץ בזמן שבית המקדש קיים ויקריבנו?- ת"ל "ואכלת לפני ה' אלוקיך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך" מקום שאתה מעלה מעשר דגן אתה מעלה בכור, וממקום שאי אתה מעלה מעשר דגן אי אתה מעלה בכור' (תמורה כא,ב) הרי שכדי להביא בכור לירושלים זה דווקא מארץ ישראל, שהמקום משפיע (ואף בהמה נחשבת קצת כגידולי קרקע בשל שאוכלת מהקרקע, כך שיש קשר פנימי גם לאכילה מאוכל של א"י וכן שהיא עצמה כעין גודלת ממש בא"י) ולכן יש בבהמה קדושה, וכך אותו אדם מושפע ממקום הקדושה, מירושלים מקום שכינתו של ה'. וניראה שיש בזה גם כח להנהגת בנ"י מכח הקדושה, שזהו בכור כנגד שהבכורות היו הכהנים, המנהיגים לקדושה, ובקר וצאן, שההנהגה באה מבקר כמו "ואל הבקר רץ אברהם" (בראשית יח,ז) שעוזר לאחרים ובכך משפיע עליהם, ואז גודל לכמו צאן, שהמנהיגים האמיתים הגדולים היו רועי צאן ( משה, דוד וכו') וכל זה בא יחד עם יראת ה', שכך מתקדש כולו ומתחכם ונעשה לראש. ונראה דוגמה לאכילה המשפיעה לתלמוד, המן, שעליו נאמר 'לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן' (תנחומא "בשלח" כ') שאמנם בפשטות הכוונה שאין להם דאגות ויכולים ללמוד, אולם יש בזה גם עניין מהותי, שהמן מקדשם ויכולים להגיע לדרגות גבוהות בתורה, ולכן לשבעת המינים יש ברכה מיוחדת 'מעין שלוש' לומר שעצם מהותו שקשור לא"י יש בו כח לקדושה ולכן יש יותר לברך עליו.