ביאור "שאלה ופשטה" לאי"ם – פרשות בהר ובחוקותי

בהר

^[1]  כה,א: וידבר ה' אל משה בהר סיני: ש: וכי המצוות האחרות לא נאמרו בהר סיני? ת: הרבה מהמצוות כן, אך לא כולן, למשל מצוות רגימת המקלל שנזכרה בסוף פרק כ"ד, ובעקבות זאת הוזכרו ענייני המכה וחובל באדם ומכה נפש בהמה, וכן מצוות אחרות שנזכרו לאחר שמתו בני אהרן ועוד מצוות רבות (כגון מקושש העצים ובנות צלפחד), שכולן נזכרו בתוך כדי אירועים שנצרכו לפסק הלכה ולבירור המצווה הנכונה. משה קבל מה' בהר סיני את המצוות המיוחדות לעם ישראל ולעבודת ה', כמו שנאמר בסיום פרשת השמיטה והיובל: אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים, וְהַתּוֹרֹת, אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה, בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--בְּהַר סִינַי, בְּיַד-מֹשֶׁה (כו,מו). מצוות שמיטה ויובל הן מהמצוות שקבל משה בסיני כמצוות מיוחדות לעם ישראל, ולא בתוך כדי בירור אירועים בדרך. וכן מצוות נדר וערכין הנזכרות בסוף ספר ויקרא, נאמר עליהן: אֵלֶּה הַמִּצְו‍ֹת, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה--אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  בְּהַר, סִינָי (כז,לד), כלומר מצוות הנוגעות רק לעם ישראל – אלה נאמרו בהר סיני.

^[1]  כה,ד: שדך לא תזרע: ש: האם מותר לזרוע שדה ולעבוד בה יתר העבודות החקלאיות אם אינה שדה של עברי, למשל לעבוד כשכיר אצל נכרי, או למכור את השדה לנכרי ואז לעבוד בה (לפי מה שמכונה "היתר המכירה")? ת: לא, האיסור הוא לא רק על העובד, אלא גם על הארץ עצמה ("ובשנה השביעית, שבת שבתון יהיה לארץ"; ראש פסוק ד', ושוב בפסוק ה': "שנת שבתון יהיה לארץ"), ולא משנה מי בעליה.

^[1]  כה,ט: בחודש השביעי, בעשור לחודש, ביום הכיפורים: ש: וכי איננו יודעים שיום הכיפורים חל בעשור לחודש השביעי, ומדוע להודיע דווקא ביום זה על היובל המתקרב? ת: כל המספרים הקשורים בשמיטות וביובל קשורים במספר שבע, והיינו יכולים לחשוב שההודעה על היובל תבוא בחודש השביעי, בשבעה בו, ובכל זאת התורה קובעת זאת לעשרה בו, וכדי להפיג את הספק מצינת התורה, שזהו אכן העשרה בחודש, הוא יום הכיפורים, ולא השבעה בחודש. ומדוע להודיע דווקא ביום הכיפורים? יום זה ידוע  לכל העם, ואם לא ישמרו יום זה - הדין חמור ("ונכרתה מעמיה"; ויקרא כג,כט). דין חמור זה של כרת בהקשר של מועד נאמר עוד רק על פסח, אך פסח חל כבר בתוך שנת היובל המתחילה מראש חודש ניסן, לכן הודעה על היובל המתקרב כחצי שנה קודם, בחודש השביעי, נראית מתאימה.

^[1]  כה,טז: כי מספר תבואות הוא מוכר לך: ש: האם אין מדדים נוספים להערכת ערך הקרקע, למשל מצד המיקום שלה? ת: לא, המיקום אינו מדד במחיר הקרקע, ולא אף מדד אחר, אלא מספר התבואות שאפשר להפיק ממנה בקרקע זאת עד ליובל. לכן נאמר "ולא תונו איש את עמיתו" (פסוק י"ז), כלומר לא תייקרו את מחיר הקרקע במסווה של טיב תבואה מעולה. אם נעשה כן ונשמור את שנת השמיטה, ה' מבטיח שנאכל לשובע ושנשב על הארץ לבטח (פסוק י"ט), כי הוא ידאג לנס שייוודע לכולם מידי שנת שמיטה, בכך שבשנה השישית ערב שנת שמיטה, התוצרת תספיק לשלוש שנים (השנה השישית, השביעית והשמינית). אם היה מדובר בנס שיקרה רק בערב שנת יובל, לא מובן איך הצטווינו לזרוע בשנה השמינית (פסוק כ"ב), הרי גם ביובל, שהוא השנה השמינית לשמיטה האחרונה בסדרת שבע שנות השמיטה, נאסרה הזריעה (פסוק י"א).

^[1]  כה,מח: גאולה תהיה לו: ש: מדוע שהגר יסכים לשחרר את עבדו העברי ("אחיך") לפי דיני התורה? ת: התורה למעשה מצווה להשאיר בארץ אנשים שאינם עבריים, רק אם קבלו עליהם את דיני הארץ והתורה  ("גר תושב עמך", פסוק מ"ז), ואם אינם בגדר של "תושב עמך", אין לאפשר להם להיות גרים בארץ. לכן התורה חוזרת כאן בסמוך (כו,א-ב) על איסור עבודת אלילים ושמירת השבת, כדי להזכיר לנו שֶאַל לנו ללמוד ממעשיהם של אותם שכנים גרים נוכרים.

בחוקותי

^[1]  כו,ג: ואת מצוותי תשמרו: ש: לאיזה מהמצוות מתכוונת התורה, או מדובר בכלל המצוות? ת: מדובר ב"מצוות האלה" (פסוק י"ד), במצוות שמיטת הארץ והיובל, כפי שמוסבר בפסוקים ל"ד-ל"ה: אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת-שַׁבְּתֹתֶיהָ, כֹּל יְמֵי הָשַּׁמָּה, וְאַתֶּם, בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם; אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ, וְהִרְצָת אֶת-שַׁבְּתֹתֶיהָ. כָּל-יְמֵי הָשַּׁמָּה, תִּשְׁבֹּת, אֵת אֲשֶׁר לֹא-שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם, בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ. מצוות שמיטה ויובל צריכות זירוז מיוחד לקיימן ואיום מיוחד עוד יותר (ארוך הרבה יותר מבחינת כמות הפסוקים) למפר אותן, בגלל שאינן טבעיות לאדם, והמקיים אותן – מראה כי הוא עבד ה', והמפר אותן – אינו שלם בעבודת ה'.