מרן שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל מביא ע"פ הנוסח ברב שרירא גאון, שתלמידי ר"ע מתו בשמד, שמסרו נפשם על קידוש השם, והנה גם רשב"י הסתכן בנפשו כשעמד והאשים את הרומאים (שבת לג,ב) ולא כיסה על כך, אלא אמר את דעת התורה שלו. כך שדומים ובפרט שהשמד כניראה נבע ממרד בר כוכבא ברומאים, ומימלא מותם קשור בהתנגדות לשלטון זר בא"י כמו ראות עיניו של רשב"י (שהאשימם שעושים לעצמם). אלא שתלמידי ר"ע היו פגומים בבין אדם לחברו (יבמות סב,ב) ואילו רשב"י היה מתוקן בזה והדגיש זאת בדבריו למעלת ישראל: 'כל מי שפוגע בכם פוגע בקב"ה, וכל מי שעוזר את ישראל כאילו עוזר את מי שאמר והיה העולם' (ספרי זוטא י, לה). ולכן בל"ג בעומר פוסקת האבלות משני סיבות: הפסקת מותם של תלמידי ר"ע, ופטירתו של רשב"י שהיתה שמחה גדולה בשמים וכן לימד את תלמידיו את סודות התורה באותו יום. ששני אלו הם מאותו שורש של כח ל"ג בעומר (כדברי מרן גדול הדור הגר"ח דרוקמן שליט"א). שבעצם הם אחד, הפסקת המיתה של רעה (תלמידי ר"ע) ומיתה של קדושה ומעלה. והנה רבים רבים בבנ"י מסרו נפשם על קידוש השם שמלו את בניהם על אף שהגוים אסרו (שבת קל,א) וכניראה שקיבלו כח מסירות  זה ממהות הברית שהיא תוך סיכון חיים של התינוק. והנה פרשת אמור פותחת ב"אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אלהם" (ויקרא כא,כ) והסביר מרן שר התורה הגר"ש גורן זצוק"ל בהסבר התו"כ שהכפל לשון של אמירה בא כנגד תורה שבכתב ותושב"ע, וזה בלשון רכה ולכן אמירה ולא דיבור. ובלשון רכה אפשר להשפיע על הזולת (וזהו שלכהנים מדברים בלשון רכה שיתרגלו ללמד תורה ולהשפיע לציבור, שזהו תפקידם, בלשון רכה), וזהו שרשב"י כשיצא מהמערה והקפיד על הבריות ועשהם גל של עצמות (שבת לג,ב), שזה ודאי לא רוך, הצטווה לחזור למערה וחזרו למערה ל12 חודש כזמן הרשעים בגיהנום, כביכול שבכך לא יכול להשפיע טובה על הרבים (לידבק בה') אלא הקיצוניות מביאה לריחוק מהשם כביכול, ולכן כעין הרשעים. שהתורה היא דבר ה' והיא כאש "הלוא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפצץ סלע" (ירמיהו כג,כט) אבל בגישתה לאדם היא "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג,יז), ובזה היתה טעותם של תלמידי ר"ע שנימשכו לצד האש בשל מעלתם הגדולה בתורה [שזהו יפצץ סלע- העמקות בתורה] (שר"ע היה בשער גדול ממשה כדברי החיד"א, וכך תלמידיו היו גדולים כ"ך שמשה לא הבין מה למדו) ולא בא לידי ביטוי השלום, הבין אדם לחברו. ובמילה שבה יש עניין של מסירות נפש (כתלמידי ר"ע שמסרו נפשם ולכן הגיעו למעלתם הגדולה כר"ע) עושים אותה בשמחת רעים גדולה, שבזה מחברים מסירות נפש עם שמחה (ראה בשבת קל,א -שמילה עשו בשמחה) וחיבור לכלל ישראל (בין אדם לחברו), וכך נוצר חיבור שלם עם כלל בנ"י, ולכן במצוות המילה כלל ישראל מסרו נפשם עליה. וזה דומה לכהנים שמדברים אליהם בלשון רכה (של חיבור בבנ"י), והכהנים הם משבט לוי שמלו גם במדבר (ספרי בהעלותך ס"ז, ובעל השמועה הוא רשב"י) על אף הסכנה שבדבר כיון שלא נשב רוח צפונית (יבמות עב,א). ואולי אפשר רמז בתהלים "בחקתיך אשתעשע לא אשכח דברך" (קיט,טז) שגם כשמשתעשעים בתורה צריכים ליזהר שלא לשכוח ש"דברך" הם "דברי כאש", שזה יכול להביא למוות "גמל על עבדך אחיה ואשמרה דברך" (שם, יז), ואם לא ניזהרו ומתו- "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" (שם, יח) הזמן שבו מתקנים לראית התורה האמיתית שהיא תורת חסד, זה ב"גל עיני" ל"ג (גל) בעומר שבו פסקו מלמות תלמידי ר"ע שהיו הת"ח שבדור, שהסנהדרין ניקראים "עיני העדה", ובו עניינו של רשב"י שזהו תורת הסוד שזהו "ואביטה נפלאות מתורתך" (וזהו ההמשך "גר אנכי בארץ" שרשב"י ברח בארץ למערה). ומעלת המילה שקשורה לתיקון בעולם גם רמוז בפרשה במדרש: "והיה שבעת ימים תחת אמו" ר' יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר: משל למלך שנכנס למדינה וגזר ואמר כל אכסנין שיש כאן לא יראו פני עד שיראו פני המטרונא תחילה. כך אמר הקב"ה לא תביאו לפני קרבן עד שתעבור עליו שבת, שאין שבעת ימים בלא שבת ואין מילה בלא שבת, הה"ד "ומיום השמיני והלאה ירצה" (ויקרא רבה כז,י) שהמדרש משווה קרבן למילה שהשבת היא המכניסה לפני ה', ומדוע?- אלא שהשבת מוכיחה על בריאת העולם ע"י ה', ולכן בברית וקרבן שבהם מעלים ביותר את העולם לה', קודם עוברים את השבת ושואבים ממנה כח להעלות לה' את העולם. והנה בקרבן ומילה יש בהם מצד אחד שמחה, ומצד שני מוות של הקרבן וחיתוך של הערלה, כעין חיתוך בגשמי והעלאת האדם והעולם לה', ולכן שבת שהיא כנגד הבריאה באים דרכה לחסר בבריאה כדי לקדשה לה'.