"וידבר ה' אל משה לאמר, שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה' "(כב,כו-כז) 'תניא רשב"ג אומר... שמנת ימים בבהמה אינו נפל, שנאמר "ומיום שמיני והלאה ירצה לקרבן" וגו' (שבת קלה,ב). שמזה יוצאת ההלכה שבהמה עד גיל 8 ימים חש נפל ולכן אסור לאכלו (רמב"ם מאכלות אסורות ד,ד) ואמנם למדו זאת מסברה בטעם התורה שלכן ציותה רק לאחר 8 ימים. אולם אפשר עוד רמז שבהמשך נאמר "ושור או שה אתו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (כח) וזה נאמר אף לאכילת אדם (חולין עח,א) ומימלא כמו שבהמשך זה בקדשין ובחולין, למדו אף בשבוע תחת אמו שזה אף בחולין, בעניין נפל. אולם יש הבדל בניהם, שלקרבן תמיד זה רק מהיום השמיני ואילו בחולין אם ידוע שכלו חדשיו מותר לאכלו בו ביום, והקשה הת"ת מה ההבדל? וענה שבקרבן זה גזרת הכתוב כדי שלא לחלק בין הקרבנות. ולכאורה זה קצת דחוק, וניראה שבקרבן כיון שהוא לקדושה אז יש יותר להקפיד בו, ולכן נאסר פחות משבוע בעולם, כביכול שיש לו קיום מינימלי בעולם, שזהו שבוע, שלכן נאמר "שבעת ימים תחת אמו", שמ"שבעת ימים" מיעטו פחות מבן 8, ומ"תחת אמו" מיעטו יתום (חולין לח,ב) לרמז שכמו יתום שיש חסרון חיות אצלו מצד מות אמו, כך גם בשבעה ימים יש עניין של חסרון חיות אצלו (וכך בפשט "שבעת ימים תחת אמו" לתת זמן של חיים רגילים שחי תחת חסות אמו). וניראה להוסיף עוד טעם, שהגמ' בשבת מביאה זאת בהקשר למילה (ראה שם) ולכן אפשר לדרוש כעין מילה שהיא לקדושה כך גם קרבן שהוא לקדושה יש בהם עניינים שווים, ולכן שניהם שמונה ימים. ולכן כמו במילה של אדם יש בו עניין של תיקון הטבע, ולכן בגיל 8 ימים כעין מעל הטבע, לקדשו מגשמיותו הגסה, כך גם בקרבן קודם שיגיע ל-8 ימים שאז קשור לתיקון העולם בקרבן הזה, שמעלה את כל העולם לה'. וניראה יותר מזה, שראשון המלים לשמונה הוא יצחק, והוא הועלה למוקד להיות קרבן לה', ושרה מתה כששמעה על כך, ומשמע שמתה באותו יום ('באותה שעה הלך השטן אצל שרה' וכו' -תנחומא "וירא" כג') [ובספר המנהגות יח,ב מופיע 'ואותו היום שמעה' וכו'] מימלא לכן מעבר לאכזריות שבדבר של לשחוט בן ואביו או אמו אותו יום, יש בכך פגם ששרה מתה אותו יום ויצחק לא, ולכן אם היה ראוי להמית ביום אחד היו דורשים שיהרגו, אלא שלא ראוי ששניהם ימותו אותו יום (ובכ"א גם אם לא ראוי שיהרגו, יהיה זה קצת פגם ששניהם [קרבנות] שוחטים אותו יום, ואצל יצחק ושרה לא מתה והוקרב באותו יום, כאילו שהקרבנות במסירות יותר גדולה מהם, או שסתם ראוי לידמות ולכן כמו אי מיתת שניהם כך גם בקרבנות). וזהו ההמשך בפס' ("אתו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד") וניראה שכך גם קודם ב"שבעת ימים תחת אמו" שביום השמיני נימול יצחק, שמאז ראוי להיות קדוש לה', ולכן מלים כעין קרבן, וכמו קרבן הוא מגיל 8 ימים שאז אינו נפל, כך גם באדם שיש בו עניין בהמי שמלים אותו כעין קרבן לה' זה ביום ה-8 (שבדר"כ לא יודעים מתי מלאו חדשיו) ומימלא כיון שבאדם ניקבע 8 ימים, אז זה משפיע על הקרבן שאדם מעלהו, שלא יהיה פחות מ-8 ימים גם אם הוא כשלעצמו אינו חשש נפל, כמו כשכלו חדשיו, בכ"ז מההשפעה מהאדם לא ראוי פחות מ-8 ימים גם בו. וכעין רמז "שבעת ימים תחת אמו" וגו' שאברהם הוא שעקד, ולכן "תחת אמו" כעין שאינו לקרבן כמו אצל שרה, אלא שאח"כ ראוי "ירצה לקרבן" מזמן המילה והלאה. ולכן "כי יולד" 'פרט ליוצא דופן' (חולין לח,ב) שבאדם יוצא דופן אין בו דין של מילה ל-8 (שבת קלה,א-ב) ולכן גם הקרבן כנגדו לא ראוי לה'. וניראה שזהו דברי רשב"י 'ומפני מה אמרה תורה לשמונה?- שלא יהו כולם שמחים ואביו ואמו עצובים' (נדה לא,ב) שעצובים מתשמיש בשל טומאתה. וזהו רמז שמ-8 ראוי לקדושה שעד אז קשור לטומאתה, שנובע מרצונה לפרוש מבעלה (שם) שזה ביטול מצוה, כך שמ-8 חוזרים לתיקון העולם במצוות וקדושה, ואז ראוי למילה וקדושה בכלל, וזהו רשב"י שהוא אחד מהתלמידים הבודדים שר"ע לימדם בזקנותו והם העמידו תורה באותה שעה, שהאיר מתוך החושך הגדול שהיה אז, וזהו כמו במילה, שאז עובר מטומאה למצוות ושמחה. ומהזמן המקושר בו (רשב"י) לקדושה בעולם, שזהו ל"ג בעומר שניפטר ולימד את תלמידיו את סודות התורה, יש בו עניין גדול בעולם (וכנגדו המדורות) והפסקת האבלות, שפסקו מלמות מאותו שורש של ל"ג בעומר, כמו של ההארה של רשב"י בעולם (כדברי מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א) וכך זה גם במילה לשמונה מתנתק מטומאה (אבלות)ומביא קדושה להאיר בעולם.