מידות טובות

שאלה:

בימים אלו של ספירת העומר עם ישראל מתעורר 

לעבוד על תיקון המידות, ואני מאוד נופל בדעתי כאשר 

אני נזכר מכך שהתחלתי וניסיתי כל כך הרבה פעמים 

לעבוד על המידות הגרועות שלי, כמו כעס, עקשנות, 

קנאה, נקמה וכדומה, ולא הצלחתי.

תשובה:

בפרשת השבוע פרשת קדושים ישנם הרבה מצוות 

התלויות בבין אדם לחבירו, והנה זה דבר פלא 

שבתוך כל המצוות האלו מוזכרות כמה פעמים 

תזכורות של: ”אני ה‘“, כי למה להזכיר זאת כל כך 

הרבה, ובפרט שהמצוות הם ענין של איש לרעהו, 

ולא מצוות שבין אדם למקום.

אלא שהתורה באה להזכיר לנו שעבודת המידות 

של יהודי הוא לא כמו עבודת המידות של נכרי. כי 

גם אצל אומות העולם ישנם מצוות מוסריות של 

בין אדם לחבירו, גם שם ישנם אנשים שעובדים 

על עצמם להיות נימוסיים ונחמדים לכולם, לוותר 

ולא לריב, לא לגנוב ולא לרמות אחרים, לא לנקום, 

לכבד את ההורים, עזרה לנזקקים ועוד כהנה וכהנה 

מצוות של עזרה הדדית מתוך שאיפה לבוא לעולם 

מתוקן, שיוכלו כולם לחיות כאן בעולם ללא פחד 

ובסביבה רגועה ושלוה. 

שונה הדבר אצל עם ישראל, שעבודת המידות 

אצלם הוא בגלל שזהו רצון השם יתברך. עבודת 

המידות של בין אדם לחבירו הוא עבודת השם. 

ולכן התורה מזכירה לנו את זה כמה וכמה פעמים, 

”ואהבת לרעך כמוך“ לא בגלל שזה נחמד לעולם, 

אלא כי ”אני ה‘“.

וכמסופר על אחד ששיבח לפני רביז“ל את חבירו 

על כך שהוא איש ישר מאוד. ענה רביז“ל ואמר: על 

איש ישראלי אין שייך לומר שהוא ישר ”כי אומות 

העולם יש להם הנהגות נימוסיות מה שהשכל 

והיושר מחייב, אבל ישראל עם קדוש אפילו אלו 

המצוות שהם מצד דרך ארץ מה שהיושר והשכל 

מחייב, אפילו אלו המצוות אין עושין מחמת דרך 

ארץ מצד חיוב השכל והיושר, רק מגזירת המלך 

הבורא יתברך שמו בתורתו שצווה עלינו 

בתורתו לעשות כך“.

זוהי תפיסה חדשה לגמרי בכל דרך 

עבודת המידות, כי אפילו המידות 

שהם חובה בסיסית בכדי לחיות 

בין חברים, אינם בשביל 

לבנות את עצמנו להיות אנשים נחמדים וטובים, 

אלא בשביל לעשות את רצון ה‘.

בצורה כזאת, אין מקום לשאלה זו של יאוש, בה 

אדם רואה שכבר ניסה כל כך הרבה פעמים שלא 

לכעוס ותמיד הוא נופל שוב. כי מטרתנו הוא לא 

’להיות‘ אדם שלא כועס, המטרה היא להשתדל 

לשמח את ה‘ בכל פעם שמידת הכעס מתגברת, 

ולוותר בכל פעם שמידת הנקמנות מתעוררת, ולתת 

צדקה בכל פעם שהלב מתאכזר והמח מסביר למה 

כאן אין חובה לתת ולסייע לתמוך או לעודד.

לא איכפת לנו שהמלחמה ארוכה, כי אנו מחפשים 

רק לעשות נחת רוח לה‘ על ידי כל השתדלות מצידנו 

להתגבר. ואפילו אם בסוף לא הצלחנו לעמוד בנסיון, 

הרי שבכל רגע שהצלחנו להתאפק זכינו לשמח 

אותו, ובכל רצון קטן שהיה לנו להתגבר על המידות 

המשכנו שמחה בעולמות למעלה. ולכן אפילו אם 

בפועל בסוף מכנים אותנו בשם בעלי מידות גרועים, 

ולפעמים גם שרפנו קשרים כתוצאה ממידות לא 

מתוקנות, זה לא מחליש ולא מפיל מהעקשנות 

להמשיך, כי אין שום קשר בין נסיון לנסיון, כל נסיון 

הוא הזדמנות חדשה לעשות רצון ה‘.

אם נשים לב לזה נוכל לקבל הרבה כח להתגבר על 

המידות. כי אחד מהמניעות הגדולות שיש לאדם 

לעבוד על המידות הוא דווקא הדימוי הרע שיש 

לו על עצמו, ככעסן, נקמן, אכזר ואדיש לסביבתו 

וכו‘, ובפרט כשגם החברים מסתכלים עליו כך, וגם 

אומרים לו את זה, ומכנים אותו ככזה, שכתוצאה 

מכך הוא מאבד את כל כוחו להלחם עם המידות 

הרעות, מחמת שמרגיש שהוא ממילא כעסן ואדם 

רע או בטלן וכדו‘, ומהיכן יקבל כח להתגבר.

אך אם כל המלחמה היא רק כלפי שמיא, אז אדרבא 

ככל שהוא גרוע במידותיו יש לו לשמוח יותר ויותר 

שהנה יש לפניו ההזדמנות לשמח את ה‘ ביותר, 

כי לפום צערא אגרא, הנחת רוח למעלה היא כפי 

הקושי שיש בנסיון. ואם בכל זאת הוא רואה שהוא 

לא עומד בנסיון, אז הוא מתחיל הרבה התחלות 

חדשות, בלי להסתכל על הנפילות, זה השליחות 

שלו בעולם ואינו נופל בדעתו מכך, הוא לא מחפש 

להיות מכונה דווקא בשם ’בעל מידות‘ המושלם 

במידותיו – רק לעשות רצון אבינו שבשמיים.