בקשתו המוזרה של הצדיק הפתיעה את משמשו. מדוע הוא רוצה לנסוע בחזרה לעירו בכרכרה רתומה לסוסים דווקא? מדוע לא בחר בנסיעה ברכבת, כהרגלו בכל פעם? בעוד בכרכרה תארך הנסיעה לילה שלם, הרי ברכבת יגיעו ליעדם בתוך שלוש שעות. הנסיעה ברכבת גם זולה מאוד – שמונה-עשר כתרים בלבד, לעומת חמישים כתרים בכרכרה.

את תמיהותיו ניסה המשמש הירש להעלות לפני הצדיק, אולם נענה בתשובה פסקנית אשר אינה מותירה מקום לשאלות. בתוך שעה קלה עמדה הכרכרה הכן בחצר הבית, ולאחר שהצדיק ומשמשו עלו עליה, הניף העגלון את השוט והסוסים יצאו לדרך.

זה עתה סיים האדמו"ר רבי משה מדֶעש (דֶז'), אשר בצפון-מערב רומניה, במחוז קלוז' שבטרנסילווניה, את ביקורו המיוחד בעיר ביסטריץ. שם עורר את לב שומעיו לעבודת ה' פנימית, בהטעימו להם את טעמה של תורת החסידות. כעת, ביושבו בכרכרה ומשמשו לצידו, שקע בספר בעיון עמוק, לאור העששית שנשא עמו.

לפנות בוקר, כאשר כבר היו קרובים למדיי אל העיר דעש, קם פתאום העגלון על רגליו והחל להצליף בסוסים ולקרוא בקול רם כדי לזרזם. הסוסים פתחו בדהרה מהירה, שטלטלה את הכרכרה מצד אל צד. לרגע נבהלו הרב ומשמשו וחששו כי העגלון רואה סכנה כלשהי, ולכן מאיץ בסוסים כל-כך.

פתח הצדיק את האשנב שבין הקרון למושב העגלון ושאל לפשר הדהירה. השיב העגלון:

"כשעברנו ליד העיירה רטייאג הרחתי ריח חזק של שרֵפה. לפני כמה שנים עברתי בעיירה בשעה שפרצה בה שרֵפה, ומכיוון שמקורות המים בעיירה דלים הם, יצאו אנשי העיירה אל אם הדרך וגייסו כל עגלה כדי להביא מים לכיבוי האש.

"כשהרחתי את ריח השרֵפה חששתי שהכרכרה תגוייס להובלת מים. לא רציתי שכבודו ייאלץ להתעכב, ולכן האצתי בסוסים כדי להתרחק במהירות מהמקום"...

שמע זאת הצדיק ונחרד: "אבקשך לעצור מיד ולשוב במהירות האפשרית אל העיירה. מי יודע, אולי זימן לנו הקב"ה מקרה של הצלת חיים או לכל הפחות הצלת ממונם של ישראל".

עשן סמיך קידם את פניהם בהתקרבם אל העיירה. בתוך רגעים אחדים הגיעה הכרכרה אל מקום השרֵפה, שם התאסף קהל רב סביב הבניין שעלה באש. המתקהלים הופתעו לראות את הצדיק מדעש בעצמו יורד מהכרכרה, ומיהרו לקראתו בהתרגשות.

"האם אפשר עוד לעשות דבר-מה?", שאל הצדיק, בהביטו בחרדה בלשונות האש המלחכות את הבית. האנשים השיבו כי האש אינה ניתנת לכיבוי. "יש להודות על הצלת הנפש, כי כל יושבי הבניין הצליחו להתפנות מבעוד מועד, אך את הרכוש כבר אי-אפשר להציל", אמרו.

הוסיף הצדיק לסקור בדאגה את הבית העולה בלהבות. לפתע הזדעק, והצביע לעבר חלק של הבניין שעדיין לא אחזה בו האש: "ראו-נא שם, החלונות האלה, מדוע הם סגורים?!". אחד מהקהל קפץ וקרא בהתרגשות: "אבוי! הלוא ר' שמעיה הישיש ואשתו גרים שם. מי יודע מה עלה בגורלם".

משמשו של הרבי, הירש, רץ במהירות לעבר החלון הסגור. הוא פרץ את החלון, העיף מבט פנימה וזעקה נמלטה מפיו: "הם שוכבים מעולפים!". החדר היה אפוף עשן וזוג הזקנים נראו חסרי רוח-חיים. נותרו רגעים אחדים עד שהאש תגיע גם לשם.

הצדיק ושני גברים חסונים מיהרו לעזרת המשמש. השניים חדרו פנימה, ועד מהרה הוציאו את זוג הזקנים החוצה, מבעד לחלון. השניים היו חסרי הכרה, אך טיפול מסור הצליח להחזירם לחיים. הצדיק המתין עד שחזרו לאיתנם, ורק לאחר מכן עלה עם משמשו על הכרכרה, והורה לעגלון להמשיך בדרך אל עירו.

עתה היה משמשו של הצדיק אחוז התפעלות. ברור היה לו כי סירובו של הצדיק לנסוע ברכבת ובקשתו לנסוע בכרכרה דווקא היה בהם גילוי מובהק של רוח-הקודש ששרתה עליו, כדי שעל-ידי כך יינצלו זוג הקשישים.

לא התאפק המשמש ובהגיעם לבית-המדרש לתפילת שחרית סיפר את סיפור המופת אשר היה עד לו. הוא שב וסיפר זאת עד שנמצאו הכול משיחים באותו מופת.

כאשר סיים הצדיק את תפילתו חש בתכונה האופפת את חסידיו. במהרה קלט כי הסיבה להתרגשות היא הסיפור שסיפר משמשו על נסיעתם הלילה. חייך הצדיק ואמר:

"רוצים אתם לחשוב כי נעשה כאן 'מופת' או 'רוח הקודש' גלויה... אך העניין פשוט בהרבה. וזה הדבר:

"כאשר רציתי לחזור לדעש אחרי ביקורי בביסטריץ עלתה לפתע מחשבה במוחי כי אולי כדאי לנסוע בכרכרה במקום ברכבת. חשבתי לעצמי, הרי אין זו מחשבה הגיונית כלל, לא מצד הנוחות, לא מבחינת המהירות ולא בהיבט של המחיר.

"אבל, הרהרתי, מדוע עלתה מחשבת שטות כזו בראשי, הלוא מחשבות שטות נופלות לאדם העסוק בשטויות, ואילו אני, ברוך השם, אינני הוגה בשטויות. החלטתי אפוא שבוודאי יש דברים בגו, וכדאי שאסע בכרכרה...

"אין זאת", סיים הצדיק ואמר, "אלא שזו הייתה הארה מן השמים שכיוונה אותי לנסוע בכרכרה, ובזכות זה ניצלו שתי נפשות מישראל".