טיב הקהילה - פרשת שמיני
נכתב על ידי DL2000, 4/4/2013
בס"ד
והתקדשתם והייתם קדושים
הנה ידוע הפתגם שאומרים בשם הצדיקים זי"ע שכל השנה
צריך להיות בבחינת ראש השנה ויום הכיפורים וכן שאר החגים
והמועדים, דהיינו, שגם כעבור החג והמועד יש להמשיך עם כל
אותם ההתחזקויות וההתעלויות שהאירו את עינינו במשך
הימים הקדושים הללו, ולענייננו גם כן אותו הדבר בעמדנו כעת
ככלות ימי הפסח הקדושים שעברו עלינו לטובה, ובודאי כל
אחד לקח עמו אוצרות מלאים וגדושים של תורה ויראת שמים.
וברצוני כעת לדבר על נקודה אחת, והוא הזהירות בענייני
המאכלים, שבזה נשתנו ימי הפסח לשבח משאר ימות השנה,
וכידוע שבימי הפסח כל אחד נזהר בו הרבה יותר ממה שהוא
נזהר בשאר ימות השנה, כל אחד עם המנהגים שלו ומה שקיבל
מבית אבותיו, אך כעבור ימי הפסח חוזרים שוב אל השגרה.
וכאן בא לנו האזהרה בפרשה זו על כל עניני המאכלים שלא
להכשל בדברים האסורים, ומן הראוי להתבונן קצת במה
שכתוב כאן, כי ביותר הזהירה תורה על כשרות המאכל יותר
משאר דבר אחר, וכמו שמצינו דרשת חכמינו ז"ל על הפסוק:
ונטמתם בם - אל תקרי ונטמאתם בם אלא ונטמתם בם, מה
שלא מצינו כן בכל שאר איסור שבתורה.
והענין בזה הוא מפני שהאכילה היא המקשרת בין הגוף
לנשמה, ועל כן אם אין האכילה באופן הראוי הרי זה מזיק מאד
לנשמה, ואשר על כן מה מאד יחוש האדם על נפשו ויזהר מאד
ומאד שלא לאכול כי אם מן ההכשרים המהודרים ביותר, ולא
להתפשר על משהו פחות מזה, ומשנה זהירות נדרשת בזה
כאשר נמצאים על אם הדרך שאז הנסיונות רבים מאד, בפרט
שהרבה פעמים מן הנמנע הוא להשיג באותם מקומות מן
ההכשר הטוב ביותר, ולזה צריך לדעת שאם אין לפניו מן
ההכשר הטוב אזי לא יקרה כלום אם ימנע הפעם מלאכול,
ואדרבה, יש לנצל ההזדמנות הזאת לחינוך הבנים, למען ישמעו
וידעו אף הם שלא כל מה שמתחשק צריכים לאכול, וכי לא
יוותרו על העקרונות גם במקרה שהוא קצת על חשבון
התיאבון הגובר וכדו' לזה.
לדאבוננו עדים אנו כהיום על כל כך הרבה מקרים כואבים
ומצערים של בחורים ובני נוער שסטו מן הדרך ל"ע, והרבה
פעמים אין ההורים והמורים יודעים לבטא על שום סיבה
הנראית לעין מה שגרם לכך, אך זאת צריך לדעת כי גם אי
הזהירות בכשרות המאכלים יכול להיות גורם גדול לכך, שהרי
מאכל שאינו ראוי מטמטם את המח והלב, ומעתה, אם לא חונך
הנער מעת ינקותו שלא לאכול כי אם מה שבטוח ביותר שאין
עליו שום פקפוק, ומי מדבר על אלו שבמו ידם לא חסו על
נפשות צאצאיהם והלעיטו אותם במאכלים כאלו אשר
הפקפוק בכשרותם אינו מן הנמנע, אין איפוא כל פלא מהיכן
התחיל כל ההתדרדרות, כי כאשר המח והלב סתומים
מלהרגיש באור הרוחני הרי מכאן ועד להידרדרות אין הדרך
רחוקה כל כך.
וסימנא מילתא היא שבחג הפסח בו יצאו בני ישראל
ממצרים נזהרים בו מאד על כשרות המאכלים, ומה שיש בכלל
הוא בפרט, להורות שכן הדבר בכל מי שחשקה נפשו לצאת מן
הגלות הפרטי שלו בחינת מצרים שבו, אזי יש לו להקפיד מאד
על כשרות המאכלים, ואז יזכה לגאולת נפשו מתחת קליפת
פרעה ומצרים.
ומכלל הזהירות בעניני האכילה הוא גם להקפיד מאד על אופן
עשיית הברכה שיברך בכונה ובקול רם, וכדאיתא בשם האר"י
הק' שהגוף ניזון מגשמיות המאכל, והנשמה ניזונת מן הברכה
שמברכים על המאכל, ואלו שאין מברכים את הברכה כראוי
הרי הם בכלל הרשעים שאף בחייהם קרויים מתים.
אני זוכר את דודי הרה"ח ר' אהרן קרול ז"ל שנסתלק לבית
עולמו לפני כמה שנים, היה זה כמה ימים לפני פטירתו בעת
שכבו על מיטת חליו בבית החולים, והוצרך לבלוע איזה תרופה
עם קצת מים, אך עשה חשבון לעצמו שאינו יכול לפעול בנפשו
לגמוע את המים הללו מבלי לברך, ואם כי מצד ההלכה אין
לברך בכי האי גוונא וכנפסק בשו"ע, אך מכל מקום האיך יתכן
אצלו מציאות שכזאת שיכנס מים לתוך פיו מבלי לברך ?!
ועל כן עלה ההמצאה בלבו שיוגש לפניו גם איזה דבר מתיקה
שעליו ודאי יוכל לברך, ויוציא בברכתו גם את המים, אך בזאת
לא אמר די, כי היעלה על הדעת לעשות ברכה כך בלי שני
כיסויים על הראש, הרי מאז ומקדם היה נזהר ועומד על כך
שלא לעשות ברכה מבלי הכובע העליון שבראשו, ואם כי
בימים כתיקונם היה זה כדבר של מה בכך, הרי שכאן בתוך בנין
בית החולים היה זה סיפור שלם עד שהובא לפניו כיסוי נוסף
על הראש, או אז היה יכול לברך בדחילו וברחימו, ובודאי
שהנהגה כזאת מבטא היטב את היראת שמים שהיתה טבועה
בתמצית דמו, כי לא היו אצלו ענין הברכות כמצות אנשים
מלומדה.
יה"ר שנזכה לעמוד על המשמר מבלי להכשל ח"ו בשום
מאכל האסור, ויהא אכילתנו לשם שמים למען נוכל לעבוד את
השי"ת בבריות גופא ונהורא מעליא אכי"ר..
**********
ראשיכם על תפרעו
חג הפסח זמן חרותנו חלף עבר, ועומדים
אנו כעת בימי ספירת העומר שבהם נוהגים
מעט מנהגי אבלות, על מותם של עשרים
וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא שנפטרו
בימים אלו, מנהג אבלות זה נוהג כבר קרוב
לאלפיים שנה, וימשיך עד ביאת משיח
שתהיה בע"ה בקרוב בימינו ממש, לכאורה
אם נתבונן לרגע נראה שרבי עקיבא עצמו
כנראה לא הירבה כ"כ להתאבל על אותם
תלמידים, ולא משום שח"ו לא היו חשובים
בעיניו, אלא משום שבאותו זמן היה צריך
לעזוב את האבלות ולהקים שוב דור של
תלמידים, למרות שבוודאי היו רגשותיו
עולות ומקשות עליו, היאך יתכן לשכוח
מכל התלמידים שזה עתה נפטרו באופן
טראגי כ"כ ופשוט להמשיך הלאה? אבל
רבי עקיבא עשה זאת משום שזה היה הדבר
הנכון לעשותו.
בפרשתנו לאחר שנפטרו שני בני אהרן,
אומר משה רבנו לאהרן ולשני בניו
הנותרים: 'ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא
תפרומו.. ואחיכם כל בית ישראל יבכו את
השריפה', לכאורה שתי הוראות סותרות,
אתם אל תתאבלו כלל, אבל אחיכם כל בית
ישראל הם יתאבלו, ואתם פשוט המשיכו
במלאכת המשכן, וכמו שמפרש רש"י 'אל
תערבבו שמחתו של מקום', שוב אנו רואים
דבר דומה, שלמרות רגשותיו של אהרן
הכהן שרצה להתאבל על בניו משבחת אותו
התורה 'וידום אהרן', סימן שזה היה הדבר
הנכון לעשותו אז, למרות שהיה ממש נגד
השכל והרגש גם יחד.
לעתים אנו עומדים מול מצב שאיננו
מבינים, השכל והרגש מתקוממים נגדנו,
איך יתכן לשכוח כעת מהקשיים או מהצער
העומד לנגדנו ופשוט להמשיך הלאה?!
אבל בכוח אמונתנו אנו יודעים שהדבר
הנכון הוא לעזוב את הרגש, לזרוק את
השכל, ופשוט להמשיך! וזהו נסיון גדול,
אבל ע"י שאדם ישים לנגד עיניו רק דבר
אחד, רצון הבורא, אזי כל הקשיים ייעלמו
ודרכו תהיה סוגה בשושנים.
(עפ"י טיב התורה-שמיני)
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
