"צהר תעשה לתבה ואל אמה תכלנה מלמעלה ופתח התבה בצדה תשים תחתים שנים ושלשים תעשה" (בראשית ו,טז). '"צוהר תעשה לתיבה". א"ר יוחנן: אמר לו הקב"ה לנח: קבע בה אבנים טובות ומרגליות כדי שיהיו מאירות לכם כצהרים' (סנהדרין קח,ב). מסביר הת"ת: 'דריש צהר מלשון צהרים, ושניהם מלשון זהר [בחלוף אות ז׳ בצ׳ שהם ממוצא אחד], וע״ע מענין אגדה זו בירושלמי פסחים פ״א ה״א. ומה שנראה לו לר׳ יוחנן לדרוש כן שענין הצהר היו אבנים טובות ולא כפשוטו חלון של זכוכית [כאשר כן הוא באמת דעת חד מ״ד במ״ר כאן], י״ל ע״פ מ״ש במ״ר פ׳ וירא במ״ש המלאך אל לוט במהפכת סדום אל תבט אחריך, אינך כדאי להנצל וגם לראות במפלתן של רשעים אלא דיך להפקיע את עצמך. והנה בהא דכתיב בנח צדיק תמים היה בדורותיו דריש ר׳ יוחנן לגנאי, בדורותיו ולא בדורות אחרים, שאם הי׳ בדורו של אברהם לא הי׳ נחשב לצדיק, וכן אמר הוא במ״ר שנח הי׳ מחוסר אמנה שלא האמין במאמר הקב״ה מהבאת המבול, יעו״ש, מבואר דס״ל שלא הי׳ נח צדיק גמור וא״כ די לו להפקיע את עצמו ולא לראות עוד במפלתן של רשעים, וידוע הוא דמטבע האבנים טובות ומרגליות הקבועות בדלת ובחלון להאיר רק בפנים הבית ולא גם מתוכם אל החוץ, משא״כ חלון של זכוכית רואין גם את אשר בחוץ, ולכן דריש ר׳ יוחנן לשיטתי׳ שהחלון הי׳ של אבנים טובות והוא רק שיאיר לו בפנים ולא יראה את הנעשה בחוץ במפלת רשעים איך הם נטבעים, מפני שלא הי׳ כדאי לזה וגם לזה, כמבואר. וע״ד הפשט י״ל מה דניחא לי׳ לפרש צהר מלשון מאור והם אבנים טובות ולא חלון ממש, משום דלא יתכן שלבנין גדול כהתיבה בעלת שלש קומות יהי׳ די חלון אחד, ולכן דריש צהר כמו זהר, והם אבנים טובות ומרגליות, והיו במדה שדרש כל שטח התבה' וכו'. דברי הת"ת יפים ביותר, אולם לכאורה יכול היה להצטוות שהחלון יהיה בגובה וזווית שלא יראה את האנשים, לשם מה היה צורך באבנים טובות? בנוסף הרי נח לא נכנס מיד כשהחל המבול, ובכ"ז לא התגלגלה עליו מידת הדין? וי"ל שה' ציווהו בצורה שלא יוכל לראות, כי לא ראוי לעשות בצורה שיכול להביט (הוא או משפ'), שמא יביט, ובפרט שהאוניה מטלטלת ולכן זזה ורואה גם את מה שלידה (או בהר). או בפשטות יותר, גם ראית הגשמים נחשב ראיה של מפלת הרשעים, כמו אצל לוט שיכל לראות מרחוק שחל שם עונש, ולא יכול היה לראות את האנשים (אמנם יש לחלק בין לראות גשמים שלא רואים שהם משחיתים כשפוגעים בעולם, לבין כשרואה אש וגופרית בוערים במקומם של האנשים כך שרואה שנענשים עכשיו); ואמנם המבול החל לרדת לפני שנח נכנס וסגר את התיבה, אולם הוא נכנס קודם שהתבצעה בהם הגזרה (שימחו) ולכן לא חל עליו להענש כמותם. פשוט שגם ר"י מודה שהיה חלון, שהרי משם שלח נח את העורב והיונה, אולם לדעתו כנראה שהחלון היה סגור בכיסוי כל זמן המבול וממילא לא הוא זה שהאיר. ויותר מזה, כיון שהתורה קורא לחלון בשם "חלון", אז למה כאן נאמר "צוהר"? לכן הבין ר"י שאין זה החלון. בפשטות אפשר שר"י סבר שאין חלון זכוכית יכול לעמוד בגשמים של המבול, ולכן לא יכול להשאיר חלון שיאיר, אלא סוגרו תחת כיסוי עץ שמגן, וממילא מה שמאיר זהו אבנים טובות. אפשר בדומה לדברי הת"ת, שר"י סבר שנח לא היה כ"ך צדיק וממילא לא היה ראוי להינצל, אולם לא בשל שיראה את הגזרה באנשים, אלא אפילו בכך שיראה את הגשמים זה לא ראוי, כיון ש'תנא דבי ר' ישמעאל: אף על נח נחתך גזר דין אלא שמצא חן בעיני ה', שנאמר (בראשית ו, ז) "נחמתי כי עשיתם ונח מצא חן בעיני ה'“ (סנהדרין קח,א). ממילא אם גם על נח נגזר הדין, אז לא ראוי בכלל שיראה את המבול (ולא רק את העונש ברשעים), ולכן אסור לו לראות כלל את מה שקורה בחוץ. אולי אפשר כרמז שר"י דרש שהתיבה היתה כמו גילוי של ארון הברית, כעין המובא: 'מאן תיבה דא (דא) ארון הברית, ונח ותיבה לתתא הכי הוו כדוגמא (דא) דלעילא, נח כתיב ביה ברית, דכתיב "והקימותי את בריתי אתך" וגו', ועד דאתקיים ביה ברית לא עייל לתיבותא, דכתיב "והקימותי את בריתי אתך ובאת אל התיבה”, וכדין הוה תיבה ארון הברית' וכו' (זוהר ח"א נט,ב), כמו שהסביר מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א, ב'תורת המקרא' “נח”, שבזה מובן שאת שבע מצוות ב"נ קיבלו עליהם בני נח, כעין במעמד מקביל למתן תורה אצל נח … ובזה ההבדל בין לפני ואחרי המבול, ראה שם. ממילא כיון שיש חשיבות של דוגמת המשכן, לכן הצטווה לשים אבנים שיאירו, שבזה דומה לחושן, שבו יש אבנים טובות שהם מאירות (רמב"ן; שמות כח,ל), והנה החושן מכפר על עיוות במשפט: 'חושן מכפר על הדינין, דכתיב (שמות כח, טו) "ועשית חושן משפט"' (ערכין טז,א). שלכן ה' ציווה לנח שיהיו אבנים טובות שיאירו, שמאיר ומגלה כעין דימוי לחושן, ובכך יכפר על עיוות הדין, שעל הגזל נגזר דינם של דור המבול: 'א"ר יוחנן: בא וראה כמה גדול כחה של חמס, שהרי דור המבול עברו על הכל ולא נחתם עליהם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל, שנאמר (בראשית ו, יג) "כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ"' וכו' (סנהדרין קח,א). לכן צריך לגלות במיוחד תיקון לגזל שהוא עיוות הדין והמשפט הישר – שמעוותים את האמת מה שייך לכל אחד, שזהו ע”י אבנים טובות שמאירות כבחושן. ובפרט לדרשת היר': 'א"ר אחא: כתיב "כי מלאה הארץ חמס מפניהם" ומה היה חמסן? הוה בר נש נפיק טעין קופה מלאה תורמוסין, והיו מתכוונין ונוטלין פחות משוה פרוטה, דבר שאינו יוצא בדיינין' (יר' ב"מ ד,ב), הרי שהיו משתמשים עם הדין וחוקי המשפט כדי לגזול (שלא יוכלו להוציא מהם), שזהו עיוות של יושר הדין, ולכן ר"י דרש שנח הצטווה לשים אבנים טובות שיאירו, כעין החושן (כהדגשתו שעל החמס נגזר דינם). [ועוד שבמקדש האור היה מאיר כלפי חוץ מהחלונות, ולא פנימה (מנחות פו,ב), ולכן גם בתיבה אין להאיר מבחוץ פנימה, אלא להאיר מתוך התיבה]. אולי גם דרשת המשך הפס' '"ואל אמה תכלנה מלמעלה”, דבהכי הוא דקיימא' (סנהדרין קח,ב), לא באה רק לומר שפיזית כך זה יחזיק מעמד, אלא גם רוחנית כך זה יחזיק, ע"י גילוי אמה, כרמז לרוחב השולחן (“ואמה רחבו" [שמות כה,כג]), שבזה מתקן את החמס שעשו בני דורו שהיו לוקחים אוכל בפחות משווה פרוטה (שזו הדוגמה שמובאת, כך שמשמע שזה היה עיקר מעשיהם בחמס, שגזלו אוכל, שזהו הדבר המצוי בפחות משווה פרוטה שאפשר הרבה לגזול), ובשולחן רמז להתחשבות באוכל באחר, שבשולחן היה את לחם הפנים שהתחלקו בו המשמרות שעבדו. '"תחתיים שנים ושלישים תעשה", תנא: תחתיים לזבל, אמצעיים לבהמה, עליונים לאדם' (סנהדרין שם), יוצא שהמדור של האדם הוא בגובה עשר אמות (כי התיבה היא גובה שלושים אמה), שזהו כמזבח שהוא עשר אמות (ע"פ שיטת ר"י בזבחים נט,ב) [או שגובה כל התיבה הוא שלושים אמה, שרומז על גובה מקדש ראשון "ושלשים אמה קומתו" (מלכים א ו,ב). ויש שלוש קומות בתיבה כרמז ליציע במקדש שיש בו שלוש קומות].