פרשנות בהקשר למיניות ומלחמת המינים

אם לסכם במשפט אחד, הפרק עוסק בתהליך התבגרותו של האדם – התבגרות ממצב מודעות של ילד תם, לתודעת אדם בוגר. תחילה אדם ואשתו מתהלכים ערומים, ללא בושה וחסרי דאגה בגן העדן, אוכלים מפירות העצים שנטע עבורם הוריהם יהוה אלוהים "ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבששו". בשלב זה אדם ואשתו טרם גילו את מיניותם, רק לאחר גירוש גן עדן מתואר "ואדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד". הדבר אינו מקרי שהרי טרם אכלו מפרי עץ הדעת טוב ורע. למעשה בפרשה ובתנ"ך בכלל מתוארים שני סוגי דעת, דעת עליונה שקשורה לשכל - ידיעת טוב ורע, ודעת תחתונה שקשורה למיניות. בעצם כדי לדעת באמת אדם אחר צריך ל"דעת" אותו בכול המובנים מלמעלה עד למטה, דרך כול הרבדים, מצב שעשוי להתקיים רק בקשרי זוגיות עמוקה. את אותם רבדים בפנימיותו של אדם ניתן לראות כעץ או במילים אחרות כספירות או צ'אקרות. השורשים הם החלקים הנסתרים היצריים בהם המיניות. הפרי בחלקו העליון ביותר מקביל לבלוטת האצטרובל שיושבת ומחברת בין שכלנו הימני והשמאלי (ניגודים והפכים) ועל כן נקרא פרי עץ הדעת טוב ורע.

מיד בתחילת הפרק מופיע הנחש "והנחש היה ערום מכול חיות השדה", כשאני קורא משפט זה אני לא יכול להתעלם מהתחושה המינית בעצם נוכחותו. הנחש מהווה דימוי לאיברי המין הזכרים והנקבים בתרבויות רבות, וגם לאנרגיה המינית החיה הנעה בגוף (קונדליני) עולה ויורדת במעל העץ. הנחש שנגלה לאישה ודרכה לאדם הוא האנרגיה המינית שמתעוררת בגופם, ובוא זמנית גם הכמיהה השכלית לידיעת טוב ורע, שתי תהליך מקבילים בהתבגרותו של האדם שקורים במקביל "ביום אכלתכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע". אם כך מדוע חטאם (כמו להחטיא מטרה) של האדם והאישה היה כה גדול? הרי העץ ממנו אכלו וגם התסריט האלוהי, נשתלו מלכתחילה בגן העדן. חטאם היה שאכלו ממנו בטרם עת, לפני שהגיעו לבשלות וללא חניכה מתאימה, ובשל כך התפתחה בהם בושה אותה נשאו בתוכם בתחושת בדידות ונפרדות. "את קולך שמעתי בגן ואירא כי עירום אנוכי ואחבא", האדם שנעשה מודע למערומיו ומנסה לשווא להסתתר, אך לא מבין שמול האל הוא ערום תמיד (בוחן כליות ולב), או שמה הבין זאת לגמרה ולכן מתמלא בבושה (אגב: כסות-כיסוי בגד-בגידה מלבוש-בושה). אך החטא האמתי איננו אכילת הפרי בטרם עת, אלה רצף האירועים שקרוא אחריו במצב שבוא היו כבר בדעת טוב ורע, האדם מאשים את האישה ואת ה' במעשיו והאישה את הנחש. הם אינם לוקחים אחריות על המעשים שלהם, למעשה עד היום זה המצב בין בני האדם ובעיקר בין האדם ואשתו.

חלקו האחרון של הפרק עוסק בשלכות מעשיהם של הנחש, האישה והאדם (בסדר זה) אותם מתאר בפניהם ה'. ידועות וברורות למדי ההשלכות האישה ואדם והן ניכרות עד היו, לאישה נאמר: "...בעצב תלדי בנים ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך", ולאדם (לאיש ולאישה כאחד): "ארורה האדמה בעוברך... בזעת אפיך תאכל לחם... כי עפר אתה ואל עפר תשוב". את השלכות מעשיו של הנחש קל לפרש כפשוטם, אך אם נתסכל על הנחש כמסמל איבר מין זכרי נגלה דברים מעניינים "ארור אתה... על גחונך תלך ועפר תאכל כול ימי חייך" מתייחס לחוויית הבושה והאשמה שהזכר מחזיק באיבר מינו. ומין הצד השני "ואיבה אשית בינך ובין האישה ובין זרעך ובין זרעה" מנקודת מבט כזאת ניתן לזהות את יחסי האהבה-שנאה שקיימים בין אישה לאיבר המין הזכרי - משיכה ופחד, ריגוש ובושה, עונג וכאב. החלק האחרון הוא המסתורי ביותר "הוא ישפוך ראש ואתה תשפנו עקב" המשפט מציג בדו משמעותו, פעם אחת יחסי אלימות בין הנחש והאדם ופעם נוספת איבר מין זכרי שחלקו העליון שופך והתחתון כלומר האשכים מתחבאים (כמו שפן). את דו המשמעות אני מפרש כחוליים גופניים ונפשיים שונים שהם תוצאה של היחסי המאבק המורכבים של האדם עם מיניותו.

עד היום לא נתקלתי בפרשנויות מיניות לסיפור בראשית, למרות שנראה שהדבר מתבקש מאוד. נדמה לי שמרוב מבוכה הדבר לא עלה על הדעת להיות נושא לשיחה ציבורית. אני רואה בסיפור בראשית משל חריף להבנת מקור הקונפליקטים המינים והשלכותיהם בחיינו, משחר ילדותנו האישית והאנושית. משם הדרך למלחמת המינים קצרה, ליחסים של שליטה, זלזול ואלימות בין גברים ונשים. זוהי הזדמנות לרדת לשורשי הבושה והאשמה, להשלים בין הנחש, האישה והאדם, לאזן את העיוות שנוצר באמצעות דעת טוב ורע ולהביא לרפואה.

רופא כול בשר ומפליא לעשות - רפואה שלמה על כולנו.