" … ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עשה פרי למינו אשר זרעו בו על הארץ ויהי כן. ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו ועץ עשה פרי אשר זרעו בו למינהו וירא אלקים כי טוב. ויהי ערב ויהי בקר יום שלישי" (בראשית א,יא-יג). 'דרש רבי חנינא בר פפא: (תהלים קד, לא): "יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו", פסוק זה שר העולם אמרו. בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא "למינהו" באילנות (בראשית א, יא), נשאו דשאים קל וחומר בעצמן: אם רצונו של הקדוש ברוך הוא בערבוביא, למה אמר "למינהו" באילנות? ועוד קל וחומר: ומה אילנות שאין דרכן לצאת בערבוביא אמר הקדוש ברוך הוא "למינהו", אנו על אחת כמה וכמה! מיד כל אחד ואחד יצא למינו. פתח שר העולם ואמר: "יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו"' (חולין ס,א). לכאורה אם ה' רצה שהדשאים יצאו בניפרד מדוע לא אמר זאת במפורש? בפשטות נראה שבאמת מצד רצון ה' לא היה צורך לכתחילה שהדשאים יצאו בנפרד, וכך משמע בגמ': 'בעי רבינא: הרכיב שני דשאים זה על גב זה, לרבי חנינא בר פפא, מהו? כיון דלא כתב בהו "למינהו" – לא מיחייב? או דילמא: כיון דהסכים אידיהו – כמאן דכתיב בהו "למינהו" דמיא? תיקו' (שם א-ב). הרי שה' הסכים לאחר שעשו כך אבל מלכתחילה לא היה חיוב שכזה. אולם מדוע? בפשטות כיון שדרכם להיות גדלים בסמוך מאוד אחד לשני אז ה' לא בא לצוותם להיות נפרדים, שדווקא בעצים שקל ומטבעם להיות בריחוק אז שייך לצוותם שיהיו נפרדים כטבעם. או יותר מזה, בעצים רואים את ההפרדה ולכן נראה בזה יותר מעשה ה' שבכל עץ, אבל עשבים שקרובים ואין זה כ"ך מוכח אז לא שייך לצוותם במיוחד על כך. אולם אולי אפשר שכיון שהיה את עץ הדעת שהיה לאדם אסור לאכלו, אז צריך לצוות שלא יהיו מעורבים, שאחרת יצא מצב שיהיה על האדם ליזהר גם בשאר העצים בשל שיתערבבו עם עץ הדעת, והרי על שאר העצים אין לו איסור; ועוד יותר, משמע שיש לו מצוה לאכלם: “ויצו ה' אלקים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל” וגו' (בראשית ב,טז). לכן היה עניין דווקא בעצים שתהיה הפרדה ביניהם, מה שלא שייך בעשבים. אולם העשבים נשאו ק”ו בעצמם, כיון שיש גם עניין של מעלה בכל צמח לעצמו, שמראה את מעלת הבריאה שה' ברא, ולכן מצד זה יש מקום לק”ו כמו שלמדו העשבים, שיש בזה משום הידור בגילוי רצון ה', ולכן כך פעלו וה' הסכים שזה אכן ראוי. אולי גם אפשר שה' בכוונה לא ציווה בעשבים, כדי שזה יגיע מצד העשבים, כדי להראות בזה גילוי של עשיית רצון ה' בהידור, להבדיל מהעצים שעשו נגד רצון ה': 'ולמה נתקללה? … ר"י בר' (שמעון) [שלום] אמר: שעברה על הצווי, שכך אמר לה הקב"ה: "תדשא הארץ דשא" וגו', מה הפרי נאכל, אף העץ נאכל. והיא לא עשתה כן, אלא "ותוצא הארץ דשא" וגו', הפרי נאכל והעץ אינו נאכל' וכו' (ב”ר ה,ט). שכך כעין בעצים מתגלה עשיה נגד רצון ה' ובדשא מתגלה עשיה כרצון ה' בהידור, כרמז לאדם שהכל תלוי בו, הוא יכול להחליט ללכת כרצון ה' ואף להדר בכך, והוא אף יכול לעשות ח"ו ההיפך מזה. לכן האדמה נענשה דווקא כשהאדם חטא, כעין שהוא גילה אז את החלק הרע שעשתה באדמה (שכביכול לא הלך אחר גילוי העשבים אלא אחר הפגם משמתגלה בעצים – שאצלו זהו עץ הדעת). לכן העשבים והעצים הגיעו יחד כשהאדם התפלל: 'רב אסי רמי: כתיב (בראשית א, יב) "ותוצא הארץ דשא" בתלת בשבתא, וכתיב (בראשית ב, ה) "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ" במעלי שבתא! מלמד שיצאו דשאים ועמדו על פתח קרקע עד שבא אדם הראשון ובקש עליהם רחמים, וירדו גשמים וצמחו, ללמדך שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים' (חולין ס,ב). כעין רמז שהכל תלוי באדם, כל הבריאה כולה קשורה ומתגלה דרכו, ובידו לבחור להיות צדיק (ואז העולם יצמח ויפרח) או ח"ו רשע (ויביא חורבן לעולם), לכן התגלה פריחה בהיותו צדיק, אבל גם יצאו אז העצים והעשבים כרמז שבידו הבחירה (וגם הגילוי רע כביכול בעצם רוצה שהאדם יבחר בחיוב, שרק בא לנסותו בתקווה שיתגבר, ולכן גם העץ נתגלה בגילוי של הצדיק). אולי ע"פ זה יובן מדוע האדם שנטמא במת נטהר ע"י הזאת מי אפר פרה אדומה, ע"י עשב – אזוב, ביום השלישי והשביעי, ומודגש ההזאה בשלישי: “הוא יתחטא בו ביום השלישי וביום השביעי יטהר ואם לא יתחטא ביום השלישי וביום השביעי לא יטהר" (במדבר יט,יב). (ומזים ביום שלישי והשביעי "והזה הטהר על הטמא ביום השלישי וביום השביעי" וגו' [שם, יט]), ואף באזוב יש דין שיהיו בו שלושה קלחים ('"ולקח" – נאמרה כאן לקיחה ונאמרה להלן (שמות יב כב) לקיחה. מה לקיחה האמורה להלן ג', אף לקיחה האמורה כאן ג'' [ספרי במדבר יט,יח]. 'מצות אזוב, שלשה קלחים ובהם שלשה גבעולין. רבי יהודה אומר: של שלשה שלשה … רבי יוסי אומר: מצות אזוב, שלשה קלחים ובהם שלשה גבעולים, ושייריו שנים, וגרדומיו כל שהוא' [משנה פרה יא,ט]). שנראה שזה בא לכפר על טומאת מת שקשור לחטא עץ הדעת (שבגללו יש מיתה בעולם), ולכן יש בו גילוי של העשבים שנבראו ביום השלישי שמגלים על הצד החיובי והקדושה, ולכן זהו שיש בו גילוי של שלוש כנגד יום שלישי וגילוי של מים כגילוי שקשור לצדיק שצריך לבחור בטוב והישר כרצון ה' (כמו שהתפלל וצמחו אז העצים והעשבים, וזה בגילוי של קדושה – של הצדיק שהתפלל, שאז ירדו גשמים – כעין הזאת מים משמים, וכן מזים גם ביום השביעי שמרמז על הקדושה שבבריאה [שבת]) כתיקון לחטא עץ הדעת.