פרשת ויקרא – ביאור "שאלה ופשטה", מאת אי"ם

^[1]  ויקרא א,ט: עולה אשה ריח ניחוח לה': ש: מה כוונת התורה בהוספת 'לה'' בביטוי 'אשה ריח ניחוח לה'', או 'אשה לה''? ת: נראה כי בכל פעם שהתורה מציינת 'לה'', הכוונה היא להבליט את השוני בין קרבנות עם ישראל לבין קרבנות העמים. הנחת היסוד היא שאדם מקריב מרצונו לה' (אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַיהוָה; פסוק ב'), לעומת שאר העמים שם הקרבן בא למעשה לצורך המקריב, כדי שיתברך מן האליל. לכן התורה מצַווה דברים שנראים משונים (לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ, עַל כָּל-קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח, וְסָמַךְ יָדוֹ עַל-רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ, ועוד ועוד), דווקא כדי לייחד את הקרבן לה' ממעשה העמים.

^[1]  א,יא: ושחט אותו על ירך המזבח צפונה: ש: מדוע הצאן לעולה נשחט בצפון המזבח ואילו הבקר לעולה נשחט בפתח אוהל מועד (פסוק ג')? ת: העולה (שאין המקריב נהנה ממנה, וכן החטאת והאשם) היא במעמד מיוחד לעומת השלמים (שהמקריב נהנה ממנה) ולכן חשוב להבחין אותה מן השאר, וכן בין סוגי העולה השונים (בקר, צאן ועוף). המקריב אותה קרוי "אדם", לעומת "נפש" לקרבנות האחרים ("ונפש כי תקריב קרבן מנחה"; ב,א). 'אדם' הוא במעמד גבוה יותר מ'נפש', אותה יש גם לחיה, שהרי האדם הוא זה שקורא לחיה בשמות: וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ (בראשית ב,יט). בשר הבקר והצאן דומים לאחר שנשחטים ונפשטים מעורם, וכדי להבדיל ביניהם, כל אחד שנשחט לעולה - נשחט במקום אחר. לעומת זה, כאשר הם נשחטים לשלמים, אין הבדל במקום שחיטתם (לפני אוהל מועד או בפתח אוהל מועד). גם מוראת העוף לעולה מושלכת לאחר הקרבת העוף לצד מזרח המזבח (פסוק טז), אל מקום הדשן, כדי להבדיל בין שלושת סוגי העולה (בקר, צאן, עוף).

^[1]  ג,יז: כל חלב וכל דם לא תאכלו: מדוע לא לאכול את החלב ואת הדם הרי הם הוקרבו על המזבח (פסוק ט"ז)? ת: כדי להבדיל בין קרבנות ישראל לשאר העמים. ציווי זה הוא 'לדורותיכם, בכל מושבותיכם', כלומר לנצח צריך שיהיה הבדל בין עבודת ה' של עם ישראל לעבודת האלילים, בכל זמן ובכל מקום.

^[1]  ד,כב: אשר נשיא יחטא: ש: מדוע לגבי נשיא הלשון שונה מכל בעלי החטאות ('אשר' במקום 'כי' או 'אם')? ת: נראה כי נשיא חשוף יותר לחטא מכל האחרים, בהיותו שליט ונגיש לכספי אחרים, לכן התורה רואה בחטאו של נשיא כעין הכרח ומציאות, לכן לשון 'אשר' במובן של 'כאשר' ולא 'אם'.

^[1]  ד,כג: והביא את קרבנו שעיר עזים זכר תמים: ש: מדוע אינו מביא פר בן-בקר כמו הכהן המשיח (פסוק ג') ועדת ישראל (פסוק י"ד)? ת: נראה כי התורה רוצה שיכירו בחטא (ונודעה החטאת, או הודע אליו) ובמקרה של טמא או נשבע בשפתיו להרע או להיטיב דורשת גם וידוי דברים (ה,ה). בזה שהתורה קובעת סוג אחר של קורבן לכל מקרה, לומד גם החוטא וגם המתבונן, ממה יש להימנע: נפש שחטאה בשגגה תביא שעירת עזים נקבה (ד,כח), טמא יביא כשבה נקבה (ה,א), נפש שחטאה במצוות 'לא תעשה' תביא איל זכר (ה,יח) וכן נפש שמעלה תביא איל תמים (ה,כה).