ביאור פרשת "צו" – שאלה ופשטה, מאת אי"ם

^[1]  ו,ב: צו את אהרן ואת בניו: ש: מדוע יש צורך לצוות דווקא, ומדוע שלא יאמר לאהרן ולבניו? ת: משה רצה לבצע בעצמו את "תורת העולה", וה' מצווהו להעביר את ביצוע התפקיד לאהרן ולבניו, לכן לשון "צו". הציווי הוא למשה שיצווה את אהרן ובניו. משה יכול היה לקוות שהתפקיד יוטל עליו, הרי בראש ספר ויקרא ה' מצווהו ללמד את העם מהו הקורבן (דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן; א,ב), אך כשזה מגיע לביצוע, ה' מבהיר למשה שלא הוא יבצע, אלא אהרן ובניו. כדי למנוע את משה מהביצוע, ה' גם מצווה את משה להעביר את התפקיד לאהרן ולבניו בפומבי תוך הקהלת העם: קַח אֶת-אַהֲרֹן, וְאֶת-בָּנָיו אִתּוֹ, וְאֵת הַבְּגָדִים, וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה; וְאֵת פַּר הַחַטָּאת, וְאֵת שְׁנֵי הָאֵילִים, וְאֵת, סַל הַמַּצּוֹת.  וְאֵת כָּל-הָעֵדָה, הַקְהֵל, אֶל-פֶּתַח, אֹהֶל מוֹעֵד (ח,ב-ג). כל "שמונת ימי המילואים" בהם משה הדריך את אהרן כיצד לבצע את עבודת הקרבנות, שחט את כל הקרבנות לעיניו, ב"וישחט" האחרון (ח,כג) יש טעם "שלשלת", להורות על הספק של משה אם להדריך את אהרן כמצוות ה', או לא, ולבסוף הכריע שאכן ימלא את מצוות ה' (סימן ה"שלשלת" מורה על התלבטות והכרעה).

^[1]  ו,יא: כל זכר בבני אהרן יאכלנה: ש: מדוע רק הזכרים יאכלו המנחה (וכן את קורבן החטאת והאשם)? ת: אם המנחה, החטאת והאשם היו ניתנים גם לבנות הכהנים, הרי שאין דרך למנוע אפשרות של הנאה מהמנחה, החטאת והאשם ממי שאינו כהן, על ידי זה שיישא לאישה בת כהן, ואם היא הייתה זוכה בחלקה, היה זוכה גם בעלה שאינו כהן.

^[1]  ח,לה: ופתח אוהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים ... כי כן צוויתי: ש: מדוע אהרן ובניו צריכים להישאר יום ולילה במשך שבעה ימים, ולא ללכת בערב לאוהליהם ולשוב בבוקר? ת: למשה אין הסבר הגיוני לכך, ולכן נוקט לשון "כי כן צוויתי", כאילו אמר, הדבר אינו בשליטתי ואין לי הסבר, אלא זאת פקודה מה'. ואולי כך, כדי לחנכם לשמוע לכל דבר ה', אף אם לא יבינו טעמם.