"וידבר ה' אל משה לאמר. אך בעשור לחדש השביעי הזה יום הכפרים הוא מקרא קדש יהיה לכם ועניתם את נפשתיכם והקרבתם אשה לה'. וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה כי יום כפרים הוא לכפר עליכם לפני ה' אלקיכם. כי כל הנפש אשר לא תענה בעצם היום הזה ונכרתה מעמיה. וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה והאבדתי את הנפש ההוא מקרב עמה לא כל מלאכה לא תעשו חקת עולם לדרתיכם בכל משבתיכם. שבת שבתון הוא לכם ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש בערב מערב עד ערב תשבתו שבתכם" (ויקרא כג, כו-לב). מה המיוחד ביוה"כ שלכן הוא זמן סליחה? אומרת הגמ' (בהקשר לשמחה ביוה"כ ובט"ו באב): 'יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה – יום שניתנו בו לוחות האחרונות' (תענית ל,ב). כך שיוצא ששורש יוה"כ הוא עצם נתינת הלוחות – הורדתם אלינו. לעומת זאת בתנחומא הקדום מוסבר שזה בשל שצמו כשמשה הוריד את הלוחות: 'ובסוף מ' ימים נתענו והיו בוכין כנגד משה, ונתמלא עליהן הקב"ה רחמים ועשה להן אותו יום, יום כפרה לעונותיהם, וזה יום הכפורים, שנאמר "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם" (ויקרא טז ל)' (תנחומא הקדום [בובר] "וירא" סימן טז). בפשטות אפשר שלא חלקו, אלא שאם לא היו צמים (שבזה כעין תיקון לעגל שנעשה באכילה ושתיה, ואף גילוי של תשובה ובקשת סליחה) לא היו ראויים לקבל את הלוחות, כך שזה עניין אחד. ברש"י מובא שאז ניתנה הסליחה הגמורה יחד עם הורדת הלוחות: '"ואתנפל לפני ה' כראשונה ארבעים יום" – שנאמר (שמות לב) "ועתה אעלה אל ה' אולי אכפרה", באותה עלייה נתעכבתי ארבעים יום נמצאו כלים בכ"ט באב, שהוא עלה בשמונה עשר בתמוז. בו ביום נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל, וא"ל למשה (שם לד) "פסל לך שני לוחות"; עשה עוד מ' יום, נמצאו כלים ביוה"כ, בו ביום נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה, וא"ל למשה (במדבר יד) "סלחתי כדברך", לכך הוקבע למחילה ולסליחה. ומנין שנתרצה ברצון שלם? שנאמר בארבעים של לוחות אחרונות (דברים י) "ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים", מה הראשונים ברצון אף אחרונים ברצון, אמור מעתה אמצעיים היו בכעס' (רש"י; דברים ט,יח). בפרקי דר"א מובא טעם אחר, והוא זמן מילת אברהם: 'אתיא "עצם" מ"עצם" מיום הכפורים, מה להלן (ויקרא כג, כח): "כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כִּי יוֹם כִּפּוּרִים הוּא", שביום הכפורים נמול אברהם, ובכל שנה ושנה הקב"ה רואה דם הברית של מילה של אברהם אבינו, ומכפר על כל עונותינו, שנאמר (ויקרא טז, ל): "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם"' (פרקי דר"א, כט). גם זה נראה שקשור להורדת הלוחות, שהרי התורה נתנה לנו בשל היותנו בנ"י, ואף הסליחה נעשתה ע"י (בקשת משה לה' שיזכור) זכות אבות, כך שזה קשור למהותנו כבנ"י, וזהו המילה שמייחדת אותנו לה'; וזה החל ע"י ציווי ומילת אברהם אבינו, ולכן זמן מילת אברהם קשורה בנתינת הלוחות והסליחה. נראה שלכן יוה"כ הוא י' תשרי, שא' תשרי (ר"ה) הוא יום יצירת האדם, ולכן בעשירי מרמז על עשרת הדברות שהם מהות האדם והעולם (שכל התורה גנוזה בלוחות [יר' שקלים ו,א]), ההליכה כרצון ה' (וגילוי שם ה' בעולם).  (לכן גם נראה שיש שני ימי חג מדאורייתא, ר"ה ויוה"כ כנגד שני הלוחות. ובכל זמן תשרי יש עשרה ימים טובים [ר"ה, יוה"כ, שבעה ימי סוכות ושמ"ע] כנגד עשרת הדברות; לבטא את מהות העולם שנברא בתשרי [אמנם יש מחלוקת בין ר"א ור"י מתי נברא העולם, אולם כבר העמיד ר"ת שיש בשני הזמנים עניין של בריאה, והסביר זאת מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ב'מועדי ישראל' – 'ניסן ותשרי כחודשי בריאת העולם', שבתשרי היו המאמרות, כך שזה אף לר"י. ויותר מזה, מובן שדווקא בחודש זה יש גילוי של עשרה, כנגד עשרת הדברות ועשרת המאמרות ששניהם יסודות העולם, והדברות כנגד המאמרות]). גם ביוה"כ נגמרו 120 הימים של משה בסיני – של שלושת העליות של משה שבהם נסלח על העגל (שכבר מסוף העליה הראשונה ביקש סליחה, ועוד שהסליחה באה עם הורדת הלוחות שהיו כהמשך העליה הראשונה בה הייתה קבלת התורה), כך שרומז לחיי האדם שהם 120 שנה, שעיקר חיי האדם זהו קיום התורה והמצוות, שחיים אמיתיים זה מי שחי ע"פ התורה ("ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע" [דברים ל,טו]). גם נראה ששלושת העליות כעין כנגד שלושת האבות, ובכל פעם היה ארבעים יום כנגד זמן יצירת האדם ('אמר רב חסדא: הרי אמרו יצירת הוולד באשה ארבעים יום' [בכורות כא,ב]) – כרמז שעיקר מהות האדם (והעולם – שהאדם הוא עיקרו) זהו התורה. וזה שלוש פעמים כנגד שלושת האבות שהם יסוד בנ"י, שאנו עיקר מעלת האדם ואנו האחראים לתיקון (וקיום) העולם, שזה ע"י קיום תו"מ. לכן יש קשר לאבות ולמתן התורה, שגם הסליחה לבנ"י, שלכן בסוף נסלח ונתנה לנו הלוחות היה בזכות זכות אבות שמשה ביקש, וכן הם שורש בנ"י שלכן קיבלנו את התורה, ולכן לאחר גילוי כנגד שלושתם ניתנה המחילה הגמורה. נראה שבעליה הראשונה קיבלנו את התורה, שזהו כנגד אברהם שהוא הראשון שהחל עם התורה, ובכלל לימוד התורה התחיל ממנו עצמו ('ומהיכן למד אברהם את התורה? רבן שמעון אומר: נעשו שתי כליותיו כשתי כדים של מים והיו נובעות תורה, ומנין שכן הוא? שנאמר (תהלים טז) "אף לילות יסרוני" וגו'. רבי לוי אמר: מעצמו למד תורה, שנאמר (משלי יד) "מדרכיו ישבע סוג לב ומעליו איש טוב"' וכו' [ב"ר צה,ג]), לכן התחלת קשרנו לתורה שהיה במעמד מתן תורה (העליה הראשונה) זה כנגד אברהם. בעליה השניה משה ביקש סליחה, והעליה הייתה בכעס (כמו שמביא רש"י לעיל), כנגד יצחק שיש בו עניין של כפרה מיוחדת לבנ"י (לעתיד לבא [שבת פט,ב]), ומידתו היא מידת היראה ("בפחד אביו יצחק" [בראשית לא,נג]) שזהו כעין שיש כעס שלכן באה יראה מהכעס עלינו. בעליה השלישית ירדו הלוחות אלינו, שזהו כגילוי של יעקב, שממנו יצאו רק בנ"י (שלא היו נוספים כישמעאל ועשו), וממנו יצאו בנ"י (שאין עוד אב אחריו) והוא בחיר האבות, שכך אנו הנבחרים שקיבלנו את התורה ומקיימים אותה. (וכן מידתו של יעקב זהו אמת ["תתן אמת ליעקב". מיכה ז,כ], ואמת היא חותמו של הקב"ה ['דאמר רבי חנינא: חותמו של הקב"ה אמת'. שבת נה,א], וכן התורה היא גילוי של שם ה' כעין חותם, ולכן נאמר על התורה "תורת אמת היתה בפיהו" [מלאכי ב,ו], שיש בזה גילוי של אמת, להבדיל מהשקר שיש בחטא בעולם; כך שהתורה מרומזת ביעקב במידת האמת, ולכן הורדת התורה לקיום זהו כנגד יעקב).