"ויעשו כל הקהל השבים מן השבי סכות וישבו בסכות כי לא עשו מימי ישוע בן נון כן בני ישראל עד היום ההוא ותהי שמחה גדולה מאד" (נחמיה ח,יז). 'מאי טעמא דמ"ד קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא? דכתיב (נחמיה ח יז): "ויעשו בני הגולה השבים מן השבי סוכות וישבו בסוכות כי לא עשו מימי יהושע בן נון כן בני ישראל... ותהי שמחה גדולה מאד" – אפשר בא דוד ולא עשו סוכות עד שבא עזרא?! אלא מקיש ביאתם בימי עזרא לביאתם בימי יהושע, מה ביאתם בימי יהושע מנו שמיטין ויובלות וקדשו ערי חומה, אף ביאתן בימי עזרא מנו שמיטין ויובלות וקדשו ערי חומה. ואומר (דברים ל ה): "והביאך ה' אלקיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה" – מקיש ירושתך לירושת אבותיך, מה ירושת אבותיך בחידוש כל דברים הללו אף ירושתך בחידוש כל דברים הללו. ואידך – דבעי רחמי על יצר דעבודה זרה ובטליה, ואגין זכותא עלייהו כי סוכה. והיינו דקא קפיד קרא עילויה דיהושע, דבכל דוכתא כתיב יהושע והכא כתיב (נחמיה ח) "ישוע", בשלמא משה לא בעא רחמי דלא הוה זכותא דארץ ישראל, אלא יהושע דהוה ליה זכותא דארץ ישראל אמאי לא ליבעי רחמי?' (ערכין לב,ב). לכאורה דברי הגמ' כאן הם דרש, שהרי קשה לקבל שזהו פשט הפס', ובפרט שלמ"ד שקידשו לשמיטין וכו' הרי בפס' כלל לא מדובר על כך אלא על הסוכות בחג הסוכות? ולמ"ד שהגן כסוכה מע"ז, זה ממש דרש!. מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א עמד על כך והביא כמה תשובות בספריו (ראה ב'תורת השבת והמועד' – 'חג הסוכות בימי עזא ונחמיה', וכן ב'מועדי ישראל' על חג סוכות). בין השאר מביא את תשובת מרן הראי"ה קוק זצוק"ל זיע"א שהכוונה שעד אז לא עשו את ההכנה – בניית הסוכה בשמחה, ואז בדורם התחדש להם הדין של שמחה בזה, כמו שמובא בפס' קודם שבנו את הסוכות בעסק גדול: “ואשר ישמיעו ויעבירו קול בכל עריהם ובירושלם לאמר צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבת לעשת סכת ככתוב. ויצאו העם ויביאו ויעשו להם סכות איש על גגו ובחצרתיהם ובחצרות בית האלקים וברחוב שער המים וברחוב שער אפרים" (פס' טו-טז). שעל זה ממשיך הפס' שלא עשו כן מזמן יהושע – שלא בנו בשמחה שכזו, כמו שמפרט הפס' "ויעשו כל הקהל השבים מן השבי סכות … ותהי שמחה גדולה מאד" שעשו וזה היה בשמחה גדולה מאוד (שהשמחה חלה על העשיה – הבניה של הסוכות, ועל זה נאמר שלא נעשה מזמן יהושע) [וראה בדברי מרן הגרש"ג זצוק"ל זיע"א בהרחבה]. אמנם בגמ' למדו אחרת, אולם ודאי שזה היה בצורה של דרשת הפס', שכיון שיכל הפס' להאמר בצורה ברורה יותר שבנו בשמחה, ובכ"ז נאמר בצורה שנשמעת כאילו לא עשו, סימן שבאו לרמז שנעשה אז עוד משהו מיוחד, בנוסף לשמחה בבניה, שלא עשו מזמן יהושע עד אז, ועל זה דרשו כמובא בגמ'. אולי אפשר לומר שזהו עומק דברי הגמ' – שבאה הגמ' לברר מדוע דווקא אז נעשה שמחה גדולה, הרי היו הרבה דורות קודם והם לא עשו כך, אז מדוע דווקא בדורם התחדש דבר זה של שמחת הבניה? על זה באו חז"ל וענו שנעשה אז דבר שגרם לשמחה גדולה (כמו שנאמר "ותהי שמחה גדולה מאד") ומתוך אותה שמחה עליונה זכו שתתרבה השמחה אף לבניה של הסוכה, ולכן דווקא בדור שלהם זה התגלה. מהו אותו הדבר? לדעה הראשונה שקידשו את הארץ, ובכך התחייבו שמיטין ויובלות והתקדשו ערי חומה הרי שנעשה כאן גילוי גדול של קדושת א"י, ולכן יש התפרצות של שמחה של קדושה וזה בא לידי גילוי אף בבניה של הסוכות. בא"י יש מעלת שמחה, כמו שמביא האור החיים: '"והיה כי תבא אל הארץ" – אמר "והיה" לשון שמחה, להעיר שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ על דרך אומרו (תהלים קכ״ו) "אז ימלא שחוק פינו" וגו׳' (אור החיים; במדבר כו,א). לכן כשקידשו את הארץ היה פרץ של שמחת מצווה (ואף הקידוש גורם שמעכשיו יחול שמיטין וכו' כתוצאה מהקידוש, וכך גם שמחו בבניה שמעכשיו [לאחר שנבנה נעשה] שיוכלו לשבת בסוכות בחג). אמנם גם אצל יהושע קידשו את הארץ, אולם יהושע התעצל בכיבוש הארץ (' … אבל יהושע כיון שבא להלחם עם ל"א מלכים, אמר: אם אני הורגם מיד – מיד אני מת כשם שעשה משה רבינו; מה עשה? התחיל מעכב במלחמתם, שנאמר (יהושע יא, יח) "ימים רבים עשה יהושע את כל המלכים האלה מלחמה"' וכו' [במדבר רבה כב,ו]), ולכן היה בזה חסרון בגילוי של התחברות לקדושת הארץ; בנוסף, קידוש הארץ בימי יהושע היה ע"י כיבוש כך שהתעצלותו בכיבוש הארץ היה בזה פגם בהקדשת הארץ, ולכן לא זכה למה שזכו בזמן נחמיה. הדעה השניה שביטלו את יצר הע"ז, וזה הגן עליהם כסוכה – יצה"ר מכביד על האדם ומצערו, שאדם מצטער על חטאיו; ואף עצם הריחוק מהקב"ה יש בזה משום צער וביטול שמחה. לכן בביטול היצר של ע"ז שהיה יצה"ר חזק ביותר, באו לידי שמחה גדולה; וזה הגן עליהם כסוכה – שהרגישו כמו אדם שנעשה מוגן מאויביו שבא לו שמחה גדולה בכך. לכן מובן שבגמ' מובא גם הסוף של הפס' שהייתה שמחה גדולה, וכי מה זה קשור לדרשה שהביאו, הרי הלימוד הוא מהנאמר שלא נעשה מימי יהושע? אלא שבאו לרמז שזהו השורש של השמחה שהוא העיקר בדברי הפס'.