" ושבת עד ה" אלהיך"
נכתב על ידי izik28, 9/9/2022
בסד
ד"ת לפרשת כי תצא התשפ"ב
ושבת עד ה" אלהיך"
---------------------------------------------------
בפרשת השבוע יש עד מצות , המילה יכולה להתפרש כ"עד" כלומר להגיע עד יעד מסויים , וכ"עד" מלשון עדות , וגם מסתתרת בה המילה" דע" מלשון ידיעה , האם יש קשר בין שלשת האפשרויות ?
שלל המצוות בפרשה הם בין אדם למקום ובין אדם לחברו , כדוגמא , השבת אבידה, איסור גנבת נפש, מצוות קבורה, מצוות שילוח הקן, מצוות מעקה , וכבין אדם למקום , שהם למעשה כל המצוות הכוללות את יחסי אדם לחברו, שכן עברות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו ,
בין שלל המצוות ישנה המצווה " לא תחסום שור בדישו" ספר החינוך מפרש," שלא נמנע הבהמה מלאכול ממה שתעבד בו בשעת עבודה, כגון שתדוש תבואה או תשא תבן, ממקום למקום על גבה, שאין רשות לנו למנעה מלאכול ממנה, ועל זה נאמר (דברים כה ד) לא תחסם שור בדישו.
משרשי המצוה. ללמד עצמנו להיות נפשנו נפש יפה בוחרת הישר ומדבקת בו ורודפת אחר החסד והחמלה, ובהרגילנו אותה על זה אף על הבהמות שלא נבראו רק לשמשנו, לחוס עליהן לחלק להן חלק מיגיעת בשרן תקח לה הנפש דרכה בהרגל זה, להטיב אל בני אדם ולשמר אותם מהעביר עליהם הדרך בשום דבר שראוי להם, ולשלם שכרם ככל אשר יעשו טוב, ולהשביעם מאשר יגעו בו, וזה הדרך ראוי ילכו בה עם הקדש ה נבחר.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה שאסור חסימה הוא כשעושה הבהמה בגדולי הקרקע, בין במחבר בין בתלוש. ואחד השור ואחד כל מיני בהמה וחיה, בין טמאים בין טהורים בכלל אסור זה. ואחד הדש ואחד כל שאר מיני מלאכות של גדולי קרקע, ולא נאמר שור בדישו אלא בהוה. והחוסם את הפועל פטור. ואחד החוסם אותה בשעת מלאכה או קדם מלאכה ואחר כך עשה בה מלאכה חייב משום חסימה. ודין הדש בפרתו של גוי, והאומר לגוי חסם פרתי ודוש בה, ודין אם היה רע לבני מעיה מה שהוא עושה בו, ודין פרות המהלכות על התבואה. ויתר פרטיה, מבוארין בפרק שביעי מבבא מציעא
ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה וחסם פרתו ודש בה חייב מלקות. ואפילו חסמה בקול לוקה, כגון שמונע הפרה מלאכול בקול גערותיו, שעקימת שפתיו בזה הוא חשוב מעשה גדול להלקותו עליו, כנראה בסנהדרין (ותמה הוא מאי שנא הכא משאר דכתי דאין לוקין על לאו דאין בו מעשה). והשוכר בהמה וחסמה לוקה ומשלם לבעלים ארבעת קבין לפרה, ושלשת קבין לחמור.".
האם אנו בני האדם עוברים על מצווה זו? האם אנו מונעים את הטוב מלבוא? , אפשר לקשר זאת לחודש אלול , שסימנו הוא" אני לדודי ודודי לי וגם איש לרעהו ומתנות לאביונים" , קרי הדדיות בקשר עם הזולת , אם נחזור לראשה של אותה בהמה שעושה את עבודתה ולא מבינה למה מונעים ממנה מלאכול חלק ממנו ?? בעיניה זה רוע לב , אנו בשעה שאנו עושים עברות והולכים בעצת היצר הרע , מונעים מהטוב לבוא אלינו , הטוב הוא כאוכל של הבהמה שעושה את עבודתה , אצלנו בני האדם האוכל הוא המצוות שלנו , אנו עבדי ה" , וכאשר אנו משלבים את עבודת ה" וקיום המצוות עם עברות , הטוב לא מגיע , או מגיע טיפין טיפין , אנו לא מבינים ,למה? אולי לא בגלל רוע לב ,אלא מתוך הרגל , אז נכון ידועה האימרה " יצר לב האדם רע מנעריו , אך ישנה תרופה טובה חינם אין כסף , והיא לימוד התורה ,
בדברים רבה מבואר, "כי יקרא קן צפור לפניך". בן עזאי אומר: מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה
". כיצד? כתיב למעלה: "כי תצא למלחמה ... וראית בשביה אשת יפת ת ואר וגו' " )דברים כא י-יא(. אמר הקב"ה: אף על פי שהתרתי
אותה לך, אמרתי לך: "וגלחה את ראשה ועשתה את צ יפורניה " )כא יב(, כדי שלא תמצא חן בעיניך ותשלח
אותה. ואם לא עשית כן, מה כתיב אחריו? "כי יהיה לאיש בן סורר ומורה" )כא יח[; מתוך כך: "כי יהיה
באיש חטא משפט מות " )כא כב(. הוי: עבירה גוררת עבירה.
ומצוה גוררת מצוה מנין? תחילה כתוב: "כי יקרא קן צפור לפניך ... שלח תשלח האם ... למען ייטב לך";
מתוך כך: "כי תבנה בית חדש" )כב ח(; מתוך כך: "לא תזרע כרמך כלאים" )כב ט(; מתוך כך: "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו " )כב י(; מתוך כך: "גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך" ) כב יב(. הו י: מצוה גוררת מצווה ".
הפ"ס הפותח את הפרשה הוא," כי תצא למלחמה על איביך ונתנו יהוה אלהיך בידך ושבית שביו
וראית בשביה אשת יפת תאר וחשקת בה ולקחת לך לאשה
והבאתה אל תוך ביתך וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה
והסירה את שמלת שביה מעליה וישבה בביתך ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים ואחר כן תבוא אליה ובעלתה והיתה לך לאשה
והיה אם לא חפצת בה ושלחתה לנפשה ומכר לא תמכרנה בכסף לא תתעמר בה תחת אשר עניתה".
רבנו בחיי מסביר," תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצורנה (משלי כג, כו) שלמה המלך ע"ה יזהיר בכתוב הזה (משלי כג) שימסור לבו לעבודת השם יתעלה ושיתרחק מתאוות העולם אשר הלב והעינים נמשכים אחריהם, ואמר תנה בני לבך לי, כלומר לחלקי לא לחלק התאוות, אבל יצטרך שיביא תאוותיו כלן בשעבוד עבודת הש"י יתעלה ותחת רצון יראתו ואהבתו, ושלא ישתמש בכלן ולא במקצתן כי אם במוכרח בענין שיהיו אליו הכנות להבין במושכלות, ועל זה אמר דוד ע"ה (תהלים לח) ה' נגדך כל תאותי, שבח את עצמו שכל מה שהשיג מתאות העוה"ז לא כוון בהם אלא לנגדו כדי שיפיק בהן רצונו. ודבר ידוע שכל האברים שבגוף הם נמשכים אחר הלב והעינים, והלב עיקר הכל, כי אם הלב שלם עם הש"י הכל שלום, ואם הלב חסר עמו הכל חסר, ודרשו רז"ל רחמנא לבא בעי. ואמרו במדרש תנה בני לבך לי, אי את יהיב לי לבך ועיניך ידע אנא דאת דילי, ואי לא לית את דילי. באור זה כי הלב והעינים הם שרש גדול לקרבה אל אלהים או להתרחק ממנו, כי הן סרסורי העברות, וכן דרשו ליבא ועינא תרין סרסורי דחטאה נינהו, שנאמר (במדבר טו) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם, למדך הכתוב הזה כי כל ההולך אחרי שרירות לבו ועיניו יקרא זונה, כי הוא חוטא ומתפתה ביצרו כבא אל אשה זונה, ועל כן הזכיר לשון זונים. וכן עשה שלמה ע"ה בכאן אחר שהזכיר תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצורנה, סמך לו מיד כי שוחה עמוקה זונה ובאר צרה נכריה, בא להורות כי המתקרב אל פתח ביתה לא ינקה מן המכשול כשם שלא ינקה הנופל בשוחה עמוקה מן המכשול והנזק, וכן יקרה לאשר יתור אחר לבו ועיניו שלא ינקה ממכשול עון, ובאר צרה נכריה, אם אינה מיוחדת לזנות אלא שהיא נכריה, ותמיד לבו עליה, הנה היא כמי הבאר שהם נובעים וכל עת שיוסיף לשאוב מהם עוד יוסיפו ויתחדשו אחרים תחתיהן, כן ענין האשה, מן השיחה יבא האדם אל ההסתכלות ומן ההסתכלות אל ההרהור ומן ההרהור אל המגע עד שיפול בשיחת העון. והסמיך שלמה שני פסוקים אלו כאחד להזהיר את העם שימסרו לבם ועיניהם לחלק הש"י לא לחלק התאוות, לפי שהתאוות יטרידו האדם מן העולם הזה ומן העוה"ב, ואין ראוי לימשך אחריהם זולתי במותרות ובמוכרחות. וכן מצינו שהרחיקה התורה מאד מדת הזנות, כי הוא היה עון הכנענים יושבי הארץ אשר בסבתו הורישם הש"י משם. ואפילו באנשי המלחמה היוצאים לצבא אסרתו תורה כדי שיהיה המחנה קדוש ולא יהיו ישראל משולחים בזנות וביתר התועבות כשאר מחנות הכנענים, וע"כ לא התירה תורה אשת יפת תואר עד שיעשה לה כל משפטיה האמור בפרשה. וזהו שכתוב.
כי תצא למלחמה על אויבך ונתנו ה' אלהיך בידך ושבית שביו. היה לו לומר ונתנם, אבל הכונה כאיש אחד. או ירמוז ונתנו על הכח שלהם למעלה, ושבית שביו למטה."
האדם יוצא למלחמה , והקב"ה עוזר לו ונותן את שביו בידיו , הוא ברום לבבו רואה בשביה אשת יפת תואר , אך כל ההסתכלות שלו היא לסיפוק תאוותיו, בעינו היא ככלי בידו , ואפשר לשחק בה, למרות שהיא שבויה גויה בת האויב, היא בן אדם , ויש לה רגשות ורצונות , נכון יש לה את אמונתה והעולם שלה, אם נחזור לרגע למצוות לא תחסום שור בדישו ,היא רמה יותר גבוהה מאותה בהמה ,הבהמה לא יודעת לדחות סיפוקים , האדם יודע, התורה ביודעה את נפש האדם התירה את הקשר עם אותה שבויה , מתוך הבנה שעדיף שהדבר יעשה ביתר ולא באיסור , אך על האדם לנהוג באותה שבויה בכבוד כפי שכתוב לעיל , כל זה מתחבר עם המצווה," לא חרוש בשור ווחמור יחדיו"רבנו חיי מפרש," לא תחרוש בשור ובחמור יחדו. דבר הכתוב בהווה שור וחמור בחרישה, והוא הדין לכל עבודה שאסור לזווג שני מינין כאחד למשוך בהן את העגלה.
וכתב החכם רבי אברהם בטעם מצוה זו כי ה' חמל על כל מעשיו, כי אין כח החמור ככח השור. ולפי דבריו יהיה שור וחמור דוקא ולא בהמות אחרות, ואין זה דעת רז"ל. אבל עקר הטעם במצוה זו משום חשש כלאים כי שמא יבאו להרבעה, ודרך עובד אדמה להביא צמדו אל הרפת ואולי יבאו להרבעה ויעשו ולדות משונים ולהכחיש מעשה בראשית שנאמר בו (בראשית א) למינה, למינהו. ומה שיחזק הטעם הזה מה שהושם באמצע בתוך שני פסוקי הכלאים, פסוק של לפניו לא תזרע כרמך, ושל אחריו לא תלבש שעטנז. לפי שבאיסור הכלאים נצטוינו בו שלשה דברים, בקרקע ובבהמה ובבגדים, ולכך סדר בכאן שלשה חלקי הכלאים בשלשה פסוקים בזה אחר זה. ובסדר קדושים נתחברו שלשתן בפסוק אחד, הוא שאמר (ויקרא יט) את חקותי תשמרו בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך."
קשר של יהודי עם גויה הוא בדיוק כאותם שור וחמור , עם ישראל משולים לשור כנאמר בברכת יוסף" יוסף נמשל לשור, (דברים לג יז): "בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו";
המילה שור נמצאת גם בברכת יעקב ליוסף, (בראשית מט כב): "בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף, בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן, בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר"( פירוט ); וכפירוש רשב"ם: "שהיו בנות מצרים צועדות והולכות לראותו, כמו אשת פוטיפר וחברותיה".
יוסף, היה גבר צעיר ובריא כמו שור, ונשים מצריות רבות ניסו לפתות אותו, ולמרות זאת הצליח להתגבר על הפיתוי, בזכות חכמתו ותבונתו ויראת ה' שלו. החכם הכניס לפסוקנו רמז ליוסף, כדוגמה לכך שאפשר להתגבר על פיתויים."
מכאן אנו למדים לא לדחות את הטוב , הקב"ה העניק לנו את חודש אלול כדי שנחזור לחיקו , הוא מחכה לנו , כל עניין החודש הוא עבורנו , שלא נתור אחרי ההבל אלא נדבר בתורת ה" שהיא כעדות לנו , והיא לוקח אותנו עד ה" רק עם נעשה אותה בלב שלם ולא נערבב בלימודה שום דבר מפריע כך בכל קיום מצווה , מה שיזכה אותנו ברכת ה" לשנה טובה
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
