"ותהר האשה ותלד בן ותרא אתו כי טוב הוא ותצפנהו שלשה ירחים" (שמות ב,ב). '(שמות ב, ב) "ותהר האשה ותלד בן" והא הות מיעברא ביה תלתא ירחי מעיקרא? א"ר יהודה בר זבינא: מקיש לידתה להורתה, מה הורתה שלא בצער אף לידתה שלא בצער, מכאן לנשים צדקניות שלא היו בפיתקה של חוה. (שמות ב, ב) "ותרא אותו כי טוב הוא". תניא, ר"מ אומר: טוב שמו. ר' יהודה אומר: טוביה שמו. רבי נחמיה אומר: הגון לנביאות. אחרים אומרים: נולד כשהוא מהול. וחכמים אומרים: בשעה שנולד משה נתמלא הבית כולו אור, כתיב הכא "ותרא אותו כי טוב הוא”, וכתיב התם (בראשית א, ד) "וירא אלקים את האור כי טוב"' (סוטה יב,א). מה העניין שלכן חלקו חז"ל על הנאמר "כי טוב" במשה (ובפרט שמקובלנו שבאגדה אין מחלוקת, אז מה באו לומר במחלוקם)? אולי זהו כרמז שמשה קשור למתן התורה, ולכן מלידתו התגלה קשר לגילוי התורה (בשמו ובמציאות). 'טוב' כנגד ספר בראשית, שבתחילתו (במעשה הבריאה) נאמר כמה פעמים "טוב" (וגם נאמר על האור “כי טוב”, והתורה משולה לאור “תורה אור” [משלי ו,כג], ולכן כעין רמז לתורה בספר בראשית זה באור, ובו נאמר “טוב”, ולכן ברמז לתורה מגלים על הנאמר בבריאת האור ”טוב”). 'טוביה' כנגד ספר שמות, שמצד אחד יש בו את הניסים הגדולים שנעשו לנו, ואת מתן תורה והמשכן, שזה גילוי טוב ה' שזיכה לנו. המשכן והמקדש מביאים טוב גדול לעולם, שלכן על החורבן נאמר: 'רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי יהושע: מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה, ולא ירד הטל לברכה, וניטל טעם הפירות' [משנה סוטה ט,יב]). לכן יש את השם 'טוב', אבל גם מסופר בו על הגלות הקשה שהייתה במצרים, ולכן יש גם את השם י'ה שהוא שם של דין (ודווקא שם זה, כיון שבהמשך ה' גאלנו בחסדו, ולכן כעין שממשיכים [כעין כנגד ההמשך] ומשלימים את אותיות משם י'ה לשם הויה, אז מתגלה מידת החסד שבשם הויה, שגאלנו). לכן זהו 'טוביה'. 'הגון לנביאות' כנגד ספר ויקרא בו עבודת המשכן, שבמקדש היה כח נבואי בשמחת בית השואבה: 'א"ר יהושע בן לוי: למה נקרא שמה בית שואבה? שמשם שואבים רוח הקודש, על שם (ישעיהו, יב) "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה" …  א"ר יונה: יונה בן אמיתי מעולי רגלים היה, ונכנס לשמחת בית השואבה ושרת עליו רוח הקודש' וכו'' (יר' סוכה ה,א). וכן בעבודת המשכן מביאים לחיבור שמים וארץ (קרבנות מלשון קירוב), ולכן כעין כמו נבואה שזה גילוי שמים בארץ. 'נולד כשהוא מהול' כנגד ספר במדבר, שזהו סיפורם של בנ"י במדבר, ובנ"י נקראים מולים: '"קונם שאיני נהנה לערלים", מותר בערלי ישראל ואסור במולי אומות. "קונם שאיני נהנה למולים", אסור בערלי ישראל ומותר במולי עכו"ם, שאין הערלה קרויה אלא לשם עכו"ם, שנאמר: "כי כל הגוים ערלים, וכל בית ישראל ערלי לב" (ירמיה ט)' (משנה נדרים ג,יא). 'נתמלא הבית כולו אור' כנגד ספר דברים שזהו דברי משה, ששכינה מדברת מגרונו – כולו מלא אור תורה, וכך ספר דברים הוא אחד מהחומשים בתורה, והתורה נקראת אור "תורת אור" (משלי ו,כג), כך שזהו אור בגילויו של משה עצמו. לכן סמוך לזה העניין שיוכבד הצדיקה לא היתה בפתקה של חוה, כרמז לתורה (-צדיקה) ושבה מקדשים ומתקנים את העולם (וזהו ביטול פתקה של חוה מהחטא בעץ הדעת). אולי אפשר גם שזה מרמז על לשונות יציאת מצרים, שמשה הוא השליח להוצאה ממצרים, ולכן מתחילה התגלה בו דברים אלו (וכן כלל הסיפור בתורה זהו על תחילתו וגלגולו להוצאת בנ"י). ישנם חמשה לשונות: “לכן אמר לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים והצלתי אתכם מעבדתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדלים. ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים וידעתם כי אני ה' אלקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים. והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אתה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אתה לכם מורשה אני ה'” (שמות ו,ו-ח) [אמנם הלשון החמישית קצת חריגה, ראה ב'תורת השבת והמועד' 'הכוס החמישית' למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א]. הלשונות השונים כנגד השלבים השונים (ראה במלבי”ם על הפס'), ולכן כנגד זה באו הרמזים בשמות ובמציאות אצל משה. "והוצאתי" זה הפסקה של השעבוד הקשה שהיה באי מתן תבן וקש, שזה נעשה בתחילת המכות; כנגד זה השם 'טוב', כהיפך ההרעה שהיתה כשמשה בא לפרעה, כמו שמשה אומר: "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה" (שמות ה,כג), שכנגד זה באה הטבה – טוב יחסית למקודם. “והצלתי" זה הפסקת כל השעבוד שנעשה כשיצאו ממצרים, בעקבות מכת בכורות; לכן זה גילוי של 'טוביה', טוב עם שם ה', שה' ירד למצרים והרג את הבכורות וכך גאלם והוציאם ממצרים (וכן השם י'ה הוא דין, שעשה דין בבכורות מצרים על שנגעו ב"בני בכורי ישראל”). “וגאלתי" זה גאולה שלמה מהמצרים, שזהו באבדן מצרים בים סוף; כנגד זה נאמר 'הגון לנביאות', שהתגלתה נבואה ענקית בקריעת ים סוף, שכולם התנבאו ובמעלה מיוחדת: '"זֶה אֵ'לִי". רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מְנַיִן אַתָּה אוֹמֵר, שֶׁרָאֲתָה שִׁפְחָה עַל הַיָּם מַה שֶּׁלֹּא רָאוּ יְשַׁעְיָה וִיחֶזְקֵאל?' וכו' (מכילתא דשירה, פרשה ג [שמות טו,ב]). “ולקחתי" זהו מתן תורה; כנגד זה נאמר שנולד 'מהול', שהתורה מתאימה דווקא לבנ"י ולא לאומות (פרקי דר"א, מא), ולכן זה נרמז במילה, שבנ"י נקראים מולים והגוים ערלים (משנה נדרים ג,יא). ואף בתורה מתקנים את חטא עץ הדעת, שהתגלה בתאוות ובפרט בזימה (שלכן עכשיו ראו שהם עירומים), שהמילה מפחיתה תאוה זו ('וכן המילה אצלי אחד מטעמיה – למעט המשגל ולהחליש זה האבר כפי היכולת עד שימעט במעשה הזה' וכו' [רמב"ם מורה נבוכים ג,מט]); לכן מילה מרמזת על כלל התורה בתיקון העולם (כמו שנעשה במתן תורה שהיו בנ"י במעמד של עולם מתוקן, שאין מלאך המוות שולט בהם [ע”ז ה,א]), וזהו כנגד מתן תורה שב"ולקחתי". “והבאתי" זה לא"י, שבה מתגלה התורה, שכאן עיקר התורה: 'ד"א "ואבדתם מהרה" – אע"פ שאני מגלה אתכם מן הארץ לחו"ל, היו מצויינים במצות; שכשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים. משל למלך שכעס על אשתו, וחזרה בבית אביה. אמר לה: הוי מקושטת בתכשיטיך, וכשתחזרי לא יהו עליך חדשים. כך אמר להם הקב"ה לישראל: בני, היו מצויינים במצות, שכשאתם חוזרים לא יהיו עליכם חדשים, שירמיהו אמר (ירמיה לא) "הציבי לך ציונים" – אלו המצות שישראל מצויינים בהם' (ספרי “עקב", מג). לכן כאן זהו המקום שממנו ממלאים את כל העולם באור תורה, ולכן זהו שכשנולד משה התמלא הבית כולו אורה. אולי אפשר עוד שהדעות השונות זה כנגד שם ה', שמשה הביא את התורה שבה מתקנים את העולם (ולכן כבר בסיני נעשו כלעתיד לבא, שאין מלאך המוות שולט: 'דתניא, רבי יוסי אומר: לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא יהא מלאך המות שולט בהן, שנאמר (תהלים פב, ו) “אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם", חבלתם מעשיכם "אכן כאדם תמותון”' [ע”ז ה,א]), ולעתיד בתיקון השלם יתגלה שם הויה בעולם: '"ושמו אחד", מאי אחד? אטו האידנא לאו שמו אחד הוא? א"ר נחמן בר יצחק: לא כעולם הזה העולם הבא, העולם הזה נכתב ביו"ד ה"י ונקרא באל"ף דל"ת, אבל לעולם הבא כולו אחד, נקרא ביו"ד ה"י ונכתב ביו"ד ה"י' (פסחים נ,א). לכן נרמזו דברים הרומזים (בדרש) לשם הויה: השם 'טוב' רומז לתורה: 'ואין טוב אלא תורה, שנאמר (משלי ד ב): "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו"' (אבות ו,ג), שהיא רמוזה כולה בעשרת הדברות: 'חנניה בן אחי רבי יהושע אומר: בין כל דיבור ודיבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה, דכתיב (שיר השירים ה) "ממולאים בתרשיש" כימא רבא. רשב"ל כד הוה מטי הדין קרייה הוה אמר: יפה למדני חנניה בן אחי רבי יהושע, מה הים הזה בין גל גדול לגל גדול גלים קטנים, כך בין כל דיבור ודיבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה' (יר' שקלים ו,א); לכן זהו כנגד האות י' (כעשרת הדברות. והוא ההתחלה בשם הויה כמו שתחילה נאמרו עשרת הדברות ובהם כבר הכל גנוז). השם 'טוביה' רומז לאות ה', שמשלימה (לאות י' שנאמר קודם) לשם 'י'ה', שכמוסיף שבשם הויה יש בהתחלה השם י'ה (וכן טוביה יכול להיכתב כעין בלי י' אלא בחיריק, אבל האות ה' תמיד חייבת להיכתב כדי שישמע טוביה, כך שהיא העיקר ולכן מגלה על האות ה) [וכרומז שע”י התורה מהפכים ממידת הדין למידת הרחמים, ולכן ברמז לשם הויה שהוא חסד ושקשור לתורה שמתקנת את העולם (שבעתיד בתיקון השלם יתגלה בשלמות שם הויה), יש בתחילה את השם י'ה שהוא דין (לרמז שהתורה מהפכת מדין לרחמים)]. 'הגון לנביאות' רומז למעלתם של ישראל, שאנו קשורים ביכולת הנבואה שזהו מעלתם של ישראל (שמתגלה בזה מעלתנו יותר מהגוים, שהנבואה לא ראויה לגוים [תנחומא "בלק" אות א]), ולכן רומז לאות ו', כרומז לששה (=ו') סדרי המשנה שזהו התושב"ע, שזהו גילוי מעלתם של ישראל בתורה, שכך גם מרמז לגילוי מעלתנו בנבואה. נולד מהול רומז לאות ה', שרומז לתורה (חמשה חומשים) שמתקנת את העולם מהתאוות והחטא, שהעולם התדרדר אליו בעקבות חטא עץ הדעת, שגילויו מפורש בעניין הערוה (“ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמם הם" [בראשית ג,ז]. וכן אדם נברא מהול [אבות דר”נ ב,ה] כי נברא לפני החטא, אבל היה 'רבי יצחק אמר: מושך בערלתו היה' וכו' [סנהדרין לח,ב], שבעקבות חטא עץ הדעת נעשה מושך בעורלו, שזהו הגילוי של החטא), ולכן נרמז במילה שמפחיתה את יצר הערוה, וזהו שנולד מהול. שכך יש בשמו (ע"י ארבעתם) כנגד שם הויה. ולסיום מביאים חכמים ככלל, שמשה קשור לשם הויה שהוא חסד, ולכן מביא אור גדול לעולם, וכן הגילוי של שם הויה יתגלה לעתיד, ולכן כאור שנאמר על לעתיד לבא: 'רב חסדא רמי: כתיב (ישעיהו כד, כג) "וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ה' צבאות", וכתיב (ישעיהו ל, כו) "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים"? לא קשיא, כאן לימות המשיח כאן לעוה"ב' (סנהדרין צא,ב). 'וחפרה הלבנה ובושה החמה – משמע שיהא אורם כהה, וכתיב והיתה אור הלבנה כאור החמה. כאן לימות המשיח – כשיכלה השיעבוד והיתה אור הלבנה כאור החמה, ולעתיד לבא וחפרה הלבנה ובושה החמה מרוב נגהם של צדיקים' (רש"י) [כך שבשניהם יש אור, רק שבימות המשיח זה פחות מהעוה"ב]. שזהו שהתמלא הבית כולו אור, כנגד שכל העולם יואר לעתיד לבא (וכן כרמז לתורה שנקראת אור ["נר מצוה ותורה אור" (משלי ו,כג)], שתיקון העולם הוא בזכות התורה שמשה הביא). לכן סמוך לזה הפס' שנדרש שיוכבד לא היתה בפתקה של חוה, כרמז לתיקון העולם מהחטא (חטא עץ הדעת) שיושלם לעתיד לבא. שנזכה בבי"א.