כבוד הלשון – פרשת בלק

כב,ו: וְעַתָּה לְכָה-נָּא אָרָה-לִּי אֶת-הָעָם הַזֶּה: הדגשים בנו"ן ובלמ"ד בצירופים 'לכה נא' ו'ארה לי' מורים על לחצו ופחדו הרב של בלק בבקשתו מבלעם לקלל את ישראל. שני הדגשים ברציפות מביעים ביתר שאת את מצבו הנפשי הלחוץ של בלק, דבר שגרם לו להציע שכר עצום: כִּי-כַבֵּד אֲכַבֶּדְךָ מְאֹד (יז), ולהמשיך להתחנן לבלעם: וּלְכָה-נָּא, קָבָה-לִּי, אֵת, הָעָם הַזֶּה (יז). גם בלעם דיווח לה' מה אמר לו בלק: לְכָה קָבָה-לִּי אֹתוֹ (יא) ועשה זאת באותה הטעמה בה היא נשמעה מפי מלאכי בלק. בלעם העביר מסר לחוץ זה של בלק גם בנבואתו הראשונה: לְכָה אָרָה-לִּי יַעֲקֹב, וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל (כג,ז). השיח הולך ונמשך בלחצו של בלק גם לפני הנבואה השנייה: וַיֹּאמֶר אֵלָיו בָּלָק, לְךָ-נָּא (כג,יג), וגם לקראת הנבואה השלישית: לְכָה-נָּא אֶקָּחֲךָ, אֶל-מָקוֹם אַחֵר (כג,כז).

כב,יט: וְאֵדְעָה, מַה-יֹּסֵף יְהוָה דַּבֵּר עִמִּי: הדגש ביו"ד בצירוף 'מה יוסף' מורה על כך שגם בלעם היה להוט לבצע את בקשת בלק, וקיווה שה' ישנה את ציוויו הקודם, ויוסיף דברים אחרים, ולכן הדגיש את 'יוסף'.

כב,לד: וְעַתָּה אִם-רַע בְּעֵינֶיךָ, אָשׁוּבָה לִּי: הדגש בלמ"ד בצירוף 'אשובה לי' מורה על לחצו והשפלתו של בלעם פעמיים ברציפות. פעם הצטדק לפני האתון שאכן מעולם לא עשתה לו רע, ופעם  באומרו למלאך חָטָאתִי--כִּי לֹא יָדַעְתִּי (לד). הוא היה מוכן לוותר על הכסף הרב שהובטח לו, ולשוב לביתו. הוא עדיין היה להוט לבצע את המשימה, באומרו לבלק: וּדְבַר מַה-יַּרְאֵנִי וְהִגַּדְתִּי לָךְ (כג,ג), ויעיד על כך היו"ד בצירוף 'מה יראני'. יותר מכל, בלעם היה נאמן לה', ויעיד על כך הדגש בטי"ת בצירוף 'מה טובו': מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב (כד,ה).