טיב הקהילה - פרשת ויקרא
נכתב על ידי DL2000, 14/3/2013
בס"ד
עבדו את ה' בשמחה
ויקרא אל משה וידבר ד' אליו מאהל מועד לאמר. וברש"י:
לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה לשון חיבה.
הנה מודעת זאת לכל שהדור הזה שאנו חיים בו כהיום הוא
דור קשה מאד, הנסיונות רבו כמו רבו, ובפרט אצל בני הנוער
צעירי הצאן, ובודאי שאין זה מן החכמה והתבונה לעצום את
העינים ולומר שלום עלי נפשי, כי לגודל הצער ולדאבון הלב
המציאות עולה על כל דמיון, רבים וטובים מסלתה ומשמנה
של היהדות הנאמנה וביניהם גם מן המשפחות החשובות
ביותר אשר ל"ע מיוצ"ח נפלו ונתדרדרו עד לשאול תחתיה
רח"ל, אין שום ביטוח על כך.
וכאן הבן שואל על מה ולמה באנו לידי המצב הנוכחי הלזה,
אמנם אמת שהנסיונות כהיום רבו עד למעלה ראש, בנוסף לכך
יש ירידת הדור עצום, ההבדל בין הדור שלנו לדורות הקודמים
הוא רב ועצום עד למאד למעלה מכל תיאור, אך בכל זאת מה
היא נקודת התורפה שבו טמון הסוד של חלק גדול מן הנפילות
הללו.
וחושבני שהתשובה נעוצה בפרשה שלפנינו, וכמו שהבאנו
מדברי רש"י שקודם לכל קריאה ואמירה שיצא מפי הקב"ה
למשה רבינו הקדימו בקריאה של חיבה ורק לאחר מכן דיבר
אליו, ובודאי שאין לנו שום השגה במשה רעיא מהימנא, אך
בכל זאת נכתבו הדברים כדי ללמדנו אורחות חיים במה שנוגע
אלינו, להורות לנו את הדרך בה נוכל לגדל עדרים עדרים להיות
עבדים נאמנים לד' ולתורתו, שכל זה צריך להיות באופן ובצורה
של חיבה, משה רבינו עם כל גדלותו אשר אין לנו שום שמץ של
השגה בו, אך אעפ"כ גילתה תורה שגם הוא היה צריך לקריאה
של חיבה.
והלא דברים קל וחומר בן בנו של קל וחומר כמה וכמה
קריאות של חיבה אנו צריכים עבור יוצאי חלצינו עד שנזכה
לראותם צועדים בדרך הסלולה לנו מדור דור.
אך האמת שהקריאה של חיבה הזאת אינה הכרחית רק
לבנינו, אלא אף גם לעצמנו אנו צריך שתקדם אצלנו החיבה
לשמירת התורה והמצוות טרם נבוא להנחילה אל הדור הבא, כי
אם לא תהא חיבת התורה והמצוות מושרש בתמצית דמנו
האיך נוכל להוריש את התורה והמצוות לבנינו אחרינו. הלא
ודאי שתחלת העבודה בחינוך הבנים הוא שנתבונן בעצמנו עד
כמה שפר חלקנו וגורלנו שזכינו להיות חלק מעם הנבחר,
וליבנו יהגה תמיד שבח ותהלה לבורא עולם על שהבדילנו מן
התועים ונתן לנו תורת אמת.
ולמען האמת אם רק נפקח את עינינו ונעשה קצת חשבון הרי
רוב רובם של בני האדם הם גויים, וגם החלק הקטן שזכו להיות
מבני אברהם יצחק ויעקב אך לגודל הכאב והצער חלק גדול
מהם מתנהגים כגויים ממש, ומהם אשר אף נבצר מידיעתם
עצם השתייכותם לעם הישראלי, ואם כן כמה שבח והודאה יש
לנו לתת לבורא עולם על שזיכנו להיות מן המועט שבמועט,
כמה יש לנו לשוש ולשמוח על שנולדנו להורים שומרי תורה
ומצוות. הלא ודאי שהתנאי העיקרי לקבלת התורה והמצוות
הוא להיות שמחים בנתינתה על ידי שנכיר ולו במקצת את גודל
ערכה, להיות שמחים על כל רגע שזוכים ללמוד או להתפלל.
והן ידוע מה שאומרים בשם הרה"ק ר' שלמה מקארלין זי"ע
שהיה אומר כי החטא הגדול ביותר הוא מה שהאדם שוכח כי
הוא בן המלך, והענין בזה הוא פשוט שכאשר זוכר האדם בכל
עת ורגע את הזכיה הגדולה שיש לו בהיותו עומד ומשרת לפני
המלך, הרי כל עבודתו נעשית בצורה אחרת לגמרי, והכל מלא
תוכן ופנימיות.
וכמובן שבצורה כזאת שכל העבודה נעשית כמי שכפאו שד
בלי רצון ובלי טעם והכל הולך בחוסר חשק וחיות, אין איפוא
שום פלא מה שמגיעים לתפלה ברגע האחרון וכל העבודה
מתנהלת בעצלתיים.
ואכן זאת איפוא עיקר השורש במה שחלה הרעה כזאת במצב
של דורנו, שהנפילות אצל בני הנוער רבים ומבהילים בצורה
שלא תתואר רח"ל, וכמה היטיב מרן הסטייפלער זצ"ל להגדיר
את החילוק בין דורנו לבין הדורות הקודמים, שכן אם בדורות
הקודמים היה להם לישראל תרי"ג מצוות, ועל כל מצוה ומצוה
היו מרגישים אור מיוחד והתקרבות אל השם, לא כן בדורנו אנו
שתרי"ג המצוות נתחלפו לתרי"ג בעיות ומחפשים כל הזמן
עצות ופתרונות האיך להתאים את התורה עם רוח הזמן.
ואשר על כן זאת היא העבודה המוטלת עלינו בזמן שכזה,
להשריש בקרבנו את האושר והשמחה על טוב חלקנו שזכינו
להיות בנים לעם קדוש עם הנבחר, כי מי פתי אשר לא יגיל
וישמח בגודל זכייתו, כי השי"ת שהוא מלך מלכי המלכים הוא
אשר בחר בנו להיות לו לעם קדוש ולעמוד לפניו ולשרתו
ולברך בשמו, ובודאי שככל שירבה להתבונן בדבר כן יגדל
ויתרבה תשוקתו אל ד', ויהיה יושב ומצפה כל ימיו מתי יבוא
דבר מצוה לידי ואקיימנה.
וידוע מה שמובא בשם האר"י הק' שהיה מעיד על עצמו,
שזכה להשיג את כל אותן המדרגות הנעלות והנשגבות, מחמת
שהיה עובד את השם יתברך מתוך שמחה של מצוה. והיה
אומר: שבאמצעות השמחה יוכל האדם להגיע גם לידי רוח
הקודש, כי ערך השמחה ומעלתה גדולה היא עד לאין שיעור.
ויה"ר שנזכה לגדל דורות נאמנים לד' ולתורתו מתוך שמחה
ותענוג אכי"ר.
****
כל שאור וכל דבש לא תקטירו
קמת בבוקר בהחלטה נחושה שהיום הזה
יהיה טוב יותר מקודמיו, ההחלטה הפעם
היא סופית, השאלה היא רק איפה היצר
ינסה לעמוד בדרכך ולהפריע לך, באיזה
דמות הוא יבוא, ומכיוון שאינך יודע לתת
תשובה לשאלה זו, אתה מחליט לתקוף
בעוצמה כל נסיון להפרעה שיהיה ולא
משנה מאיזה כיוון..
בצאתך מביתך אתה פוגש את שכנך
המברכך בברכת צפרא טבא, מיד נכנס בלבך
חשד כי היצר הרע מנסה לעצור בעדך ע"י
שיחה בטלה עם השכן, ולכן אתה עונה
לשכנך בניד ראש בלבד ובפנים 'חמוצות',
שלא יעלה בדעתו אפילו לפתוח עמך
בשיחה.. ובכן זה הצליח, גם בהמשך דרכך
אתה מתנהג בצורה זו כלפי כל מי שאתה
פוגש בדרך, 'העיקר שלא יפריעו לי' עוברת
המחשבה בראשך.
אחרי זמן מה מתחיל הקושי האמיתי, אי
אפשר להתעלם מכולם, יש אנשים
שחייבים לכבדם בשיחת ידידות, ויש
שצריכים לקבל חיוך וכו', מתוך הדברים
אתה שוקע בשיחה קצרה ואח"כ בשיחה
ארוכה יותר עד שהנך מרגיש כי איבדת את
המטרה ששמת לך בתחילת היום, ואז
חולפת מחשבה בראשך, 'בשביל מה
החמצתי פנים לכל האנשים שפגשתי קודם,
הרי לא יצא מכך שום תועלת, חבל על כל
המאמץ'.
בפרשתנו אנו מצווים 'כי כל שאור וכל
דבש לא תקטירו ממנו אשה לד'', השאור
והדבש הם שני הפכים גמורים, השאור
טבעו שמחמיץ כל דבר שמתחבר אליו,
ואילו הדבש טבעו שממתיק את כל מה
שמתערב בו, שניהם אסורים להקרבה, וזה
רמז עבורנו על דרך עבודת השם, אל תבחר
בדרך השאור המחמצת פנים לכול, וגם לא
בדרך הדבש הממתיק ומנעים לכול, כי כך
לא תוכל לעבוד את הבורא, אלא יש לך
לבחור בדרך הממוצע, יש פעמים שצריך
להיות מתוק ונחמד ולוותר על רצונותיך
בשביל השני, ויש שצריך להיות חריף וקשה
כלפי מי שיפריע בעדך בעבודת השם, ואינך
יכול לבחור בדרך אחת להיות בה תמיד,
מתוק או חמוץ, אלא בכל פעם לחשב היטב
מהו הדבר הנכון לעשותו עכשיו.
(עפ"י טיב התורה-ויקרא)
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
