'... דאמר רב נחמן בר רב זבדא ואמרי לה אמר רב נחמן בר רבא אמר רב: הדלקת נר בשבת חובה, רחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית רשות, ואני אומר מצוה. מאי מצוה? דאמר רב יהודה אמר רב: כך היה מנהגו של ר' יהודה בר אלעאי, ע"ש מביאים לו עריבה מלאה חמין, ורוחץ פניו ידיו ורגליו ומתעטף ויושב בסדינין המצוייצין ודומה למלאך ה' צבאות... (איכה ג, יז) "ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה" מאי ותזנח משלום נפשי? אמר ר' אבהו: זו הדלקת נר בשבת. "נשיתי טובה" אמר רבי ירמיה: זו בית המרחץ. אמר רבי יוחנן: זו רחיצת ידים ורגלים בחמין' (שבת כה,ב). יש מצוה להתקלח במים חמיםצלכבוד שבת, כמובא בשו"ע: 'מצוה לרחוץ [הגה: כל גופו, ואם אי אפשר לו ירחץ (טור)] פניו ידיו ורגליו בחמין בערב שבת' (שו"ע סימן רס סעיף א). כמובן שהעניין הוא שבמים חמים הגוף מתנקה טוב יותר ולכן יש בזה מעלה גדולה יותר לכבוד שבת, שיתקלח בצורה המנקה ביותר ויהיה נקי בשבת. נראה בנוסף שיש בכך כעין רמז לעניין אש קודש של חיבור לתורה ומצוותיה שיש בשבת. שבת שקולה כנגד כל התורה (יר' נדרים ג,ט) ולכן מבטאים בזה את החיבור לתורה שצריך שיהיה בו אש קודש, שלא יעשה את התורה ומצותיה בחוסר התלהבות, אלא יתחבר כל כולו לתורה וידלק בו אש קודש מחיבור שלם לתורה שהיא אש ("הלוא כה דברי כאש נאם ה'". ירמיהו כג,כט). לכן לקראת שבת, לכבוד שבת, מתקלחים במים חמים כביטוי לחיבור לחום, כחיבור לגילוי שבת ותורה בשלמות. לכן בפס' באיוב דרשו על הדלקת הנר ורחיצה לשבת, כעין קשר ביניהם שהנר מאיר וברמז יש בכך כנגד גילוי התורה בשבת, "כי נר מצוה ותורה אור" (משלי ו,כג), וכך גם ברחיצה יש בזה משום קשר לגילוי תורה וקדושה של שבת. לכן מביאים על ריב"א שהתקלח לשבת והיה אז כמלאך ה' במעלת הקדושה שהתגלתה בו. (וזה כמלאך בעולם הגשמי, כמו ששבת היא הקדושה שמתגלה בעולם הגשמי). בנוסף, בשבת מתחברים לקדושה גדולה הקשורה לתיקון עולם, שלכן מכפרת עוונות, ויש בכוחה להביא גאולה: 'אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן: כל המשמר שבת כהלכתו, אפי' עובד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו, שנאמר (ישעיהו נו, ב) "אשרי אנוש יעשה זאת" וגו' "מחללו", אל תקרי מחללו אלא מחול לו. אמר רב יהודה אמר רב: אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהן אומה ולשון, שנאמר (שמות טז, כז) "ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט", וכתיב בתריה "ויבא עמלק". אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים, שנא' (ישעיהו נו, ד) "כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי", וכתיב בתריה "והביאותים אל הר קדשי" וגו' (שבת קיח,ב). הרי שמוחלת עוונות, ולו לא היו חוטאים בשבת ראשונה לא יכלו הגוים לשלוט בנו, כמו לעתיד לבא, וכן בשמירת שתי שבתות מביאים את הגאולה. שכל זה בשל מעלת קדושת השבת. לכן מתרחצים בחמים שמנקה היטב כדי להתעלות ע"י הרחצה, ולעלות בסולם המעלות של רפב"י: 'רַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר אוֹמֵר: זְרִיזוּת מְבִיאָה לִידֵי נְקִיּוּת, וּנְקִיּוּת מְבִיאָה לִידֵי טָהֳרָה, וְטָהֳרָה מְבִיאָה לִידֵי פְּרִישׁוּת, וּפְרִישׁוּת מְבִיאָה לִידֵי קְדֻשָּׁה, וּקְדֻשָּׁה מְבִיאָה לִידֵי עֲנָוָה, וַעֲנָוָה מְבִיאָה לִידֵי יִרְאַת חֵטְא, וְיִרְאַת חֵטְא מְבִיאָה לִידֵי חֲסִידוּת, וַחֲסִידוּת מְבִיאָה לִידֵי רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ מְבִיאָה לִידֵי תְחִיַּת הַמֵּתִים' וכו' (משנה, סוף סוטה). לכן מזדרזים (זריזות) להתקלח לפני שבת כדי לכבדה, ובמקלחת חמה מתנקים (נקיות), ומשם ממשיכים להתעלות עד למעלת תחיית המתים שלעתיד לבא, שבשבת יש חיבור לעתיד לבא, לגאולה, שמכפר מחטאינו ויש בו קשר לכח הבאת הגאולה; שלכן הוא מעין עוה"ב: 'שבת אחד מששים לעולם הבא', שיש בו גילוי שלעתיד. לכן כדי להתעלות עם מעלת קדושת השבת, אנו מתקלחים במים חמים, וכך מתחברים לכח העליה בסולם, ויחד עם כח השבת מתחזקים ומתעלים. אולי כדרש (ע"פ שני הדברים שאמרנו) בפרה אדומה, מזים מדמה שבע פעמים, והיא נשרפת כולה, ככולה אש: "ולקח אלעזר הכהן מדמה באצבעו והזה אל נכח פני אהל מועד מדמה שבע פעמים. ושרף את הפרה לעיניו את ערה ואת בשרה ואת דמה על פרשה ישרף" (במדבר יט,ד-ה). ואת האפר שמים במים חיים (כהיפך ממיתה), ומטהרים בו מטומאת מת שזה קשור לחטא שממית ('אין ערוד ממית אלא החטא ממית'. ברכות לג,א). המיתה בעולם לבנ"י חזרה בעקבות העגל (שכך חזר החטא וגרימת המוות): 'דתניא רבי יוסי אומר: לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא יהא מלאך המות שולט בהן, שנאמר (תהלים פב, ו) "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם", חבלתם מעשיכם "אכן כאדם תמותון"' (ע"ז ה,א). לכן אפר הפרה מטהר מהקשר לזה, כיון שמכפר על חטא העגל: 'וּמִפְּנֵי מָה כָּל הַקָּרְבָּנוֹת זְכָרִים וְזוֹ נְקֵבָה? אָמַר רַבִּי אַיְּבוּ: מָשָׁל לְבֶן שִׁפְחָה שֶׁטִּנֵּף פָּלָטִין שֶׁל מֶלֶךְ, אָמַר הַמֶּלֶךְ: תָּבוֹא אִמּוֹ וּתְקַנֵּחַ אֶת הַצּוֹאָה; כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: תָּבוֹא פָּרָה וּתְכַפֵּר עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל' (במדבר רבה יט,ח). במתן תורה בנ"י היו במעמד כלעתיד לבא (שלכן בטל מהם המיתה) עד שחטאו בעגל. כך גם נראה כדרש, ששבת היא כלעתיד לבא, ולכן זהו כמזים שבע פעמים מהדם, כמו שבת ביום השביעי (ומשפיע לכל השבוע), ואפר הפרה שנשרפה באש ניתן במים, כעין מים שהתחממו באש, ובכך מתקנים את חטא העגל ומקשרים למעמד שלפני החטא, ע"י ששבת היא כנגד התורה, שבכך מחבר לכמו שהיו מחוברים ע"י מתן תורה קודם החטא; ובכך בכח כבוד השבת (ברחיצה בחמים) שזה חיבור למעלת השבת בשלמות, מכפרים על חטאיו (כמו התיקון לעגל בפרה), ומעלים את האדם מקשרו לגילוי החטא בעולם, ומתחבר למעלת לעתיד לבא. (בעליה בכך בשלבי הסולם של רפב"י יש גם 'טהרה' ששיאה זהו טהרת פרה אדומה, כשעין מגלים גם כנגדה). אולי לכן ברמז פרשת חוקת, פרה אדומה, באה לאחר פרשת קורח שנפל בשל שעבודת ה' שלו היתה בקרירות, כמו שמובא בחסידות שנקרא קרח כרמז לקרח קר; ופרה אדומה מסמלת את עבודת ה' בשלמות והתלהבות אש קודש, שזה ההיפך מקורח. ופרשה אח"כ זה בלק, שבלעם לא הצליח לקלל ולפגוע בנו, אולם הצליח לפגוע ע"י עצתו להחטיא את בנ"י, כעין שהחטא הוא שממית, ובלעדיו לא יכולים לפגוע בנו, וכך בלי שחטאו בעגל (שהפרה מכפרת) לא היו שולטים בנו האומות, או לא מתים כלל (ע"ז שם). (גם אצלנו בפרשה לאחר פרה אדומה יש חטא מי מריבה, ומות מרים ואהרן, והמלחמות והניצחונות, והניסים להצלתנו בנחל ארנון; כביטוי שהחטא ממית ומזיק). אולי סמוך לקורח לומר שצריך לעבוד באש קודש, וזה מתגלה גם בשבת, שאולי כרמז: "והזה הטהר על הטמא ביום השלישי וביום השביעי וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב" (במדבר יט,יט), שבעניין שבת "ביום השביעי", יש מעין כפרת הפרה (שהזו קודם), וזה ע"י "ורחץ במים" לכבוד השבת (בחמים כשריפת הפרה) והחלפת הבגדים ("וכבס בגדיו") שכך בא תיקון וטהרה מהקשר לחטא בעולם בחיבור לשבת שנכנסת בערב "וטהר בערב". לכן היה נראה ריב"א כמלאך ה' בשלמות הטהרה וקדושה בשל הרחצה והחלפת בגדיו לכבוד שבת קודש.