"ויבאו עד נחל אשכל ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים אחד וישאהו במוט בשנים ומן הרמנים ומן התאנים" (במדבר יג,כג). ' ... אמר רבי יהודה אבא חלפתא ורבי אליעזר בן מתיא וחנניא בן חכינאי: עמדו על אותן אבנים ושיערום כל אחת ואחת שקולה כארבעים סאה, וגמירי דטעונא דמדלי איניש לכתפיה תילתא דטעוניה הוי. מכאן אתה מחשב לאשכול שנאמר (במדבר יג, כג) "וישאוהו במוט בשנים", ממשמע שנאמר "במוט" איני יודע שבשנים? מה תלמוד לומר "בשנים"? בשני מוטות. אמר רבי יצחק: טורטני וטורטני דטורטני, הא כיצד? שמנה נשאו אשכל, אחד נשא רימון ואחד נשא תאינה. יהושע וכלב לא נשאו כלום, אי בעית אימא משום דחשיבי, ואי בעית אימא שלא היו באותה עצה' (סוטה לד,א). חז"ל למדו מהאבנים שהקימו בנ"י כשנכנסו לארץ בזמן יהושע, שכל אחד מהם היה משקל 40 סאה, שכך יוצא שהאשכול (שאותו הרימו שמונה איש, וכל אחד יכול להרים פי שלוש כאשר מרימים יחד) היה בכובד של 960 סאה. בפשטות זה בא לבטא כמה הגודל של האשכול היה גדול שלכן בזה מתחדד יותר מאמרם "וזה פריה" (פס' כז), שמצד אחד ברגע הראשון זה התפרש כמעלתה של א"י שמשובחת ביותר, אולם מיד כשהוציאו את דיבתה ואמרו "אפס כי עז העם הישב בארץ והערים בצרות גדלת מאד וגם ילדי הענק ראינו שם" (פס' כח), זה ביטא כמה גשמי וחזק וגדול מימדים הם אלו שבארץ, והוכיחו זאת ע"י שכך גם נשקף גם בגשמיות הפירות הענקיים. זהו "וילכו ויבאו אל משה ואל אהרן ואל כל עדת בני ישראל אל מדבר פארן קדשה וישיבו אותם דבר ואת כל העדה ויראום את פרי הארץ" (פס' כו), שבפשטות הראו את הפירות שהביאו ואמרו על זה "ויספרו לו ויאמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש הוא וזה פריה", שבפירות שהביאו נראה שהארץ טובה, שהיא זבת חלב ודבש. אולם מגלים לנו חז"ל: '"וישובו מתור הארץ וילכו ויבאו" א"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מקיש הליכה לביאה, מה ביאה בעצה רעה אף הליכה בעצה רעה. (במדבר יג, כז) "ויספרו לו ויאמרו באנו" וגו' וכתיב "אפס כי עז העם" אמר רבי יוחנן משום ר"מ: כל לשון הרע שאין בו דבר אמת בתחילתו אין מתקיים בסופו' (סוטה לד,ב-לה,א). תחילת הפס' מגלה לנו שכל הליכתם הייתה בעצה רעה, שבכך מגלה שמה (שנאמר בפס') שהראו את הפירות היה קשור לתכנונם להוציא את דיבת הארץ, שיוצא שבזה היה כהוכחה לטענתם על גבורת תושבי הארץ בשל כוחם הגשמי הגדול כנשקף מהפירות שהביאו. גם מדברי ר"י בשם ר"מ קצת משמע כך, שכל דברי האמת שלהם היה כדי להוות בסיס להוצאת השם רע שיוציאו מיד, כך שגם מה שנראה היה כחיובי בעצם הוא לצורך השלילה. אולי על דרך הרמז, משקל האשכול היה 960 סאה שבזה רמזו על א"י וקישרה לתורה, שיש עניין שלמות במספר אלף, וכאן גרעו 40 מהאלף, כעין רמז לארבעים יום של מתן תורה, שמצד אחד זה נראה שבא לבטא שא"י משלימה את מתן תורה, כיון שהארץ מיועדת לקיום התורה (וכאן חלה התורה בשלמותה באמיתיותה [ספרי עקב, מג]), ולכן גם הם הלכו ארבעים יום לתור את הארץ כמו זמן מתן תורה, וכך יחד עם ארבעים נשלם להיות אלף – שלמות, שכל העולם מתעלה, שאף הגשמי מתברך בזכות הקדושה שמתגלה בגשמי בארץ. אולם בזה גם היה לבסוף רמז לרע, כעין ביטוי שיש שלמות אבל בלי תורה, שחסר את הארבעים של מתן תורה, שהשלמות בארץ היא רק גשמיות רעה, כמו שמתגלה בפירות הגשמיים הגדולים, ולכן חסר בזה הרוחניות והקדושה של מתן תורה, כאילו שא"י הגשמית פוגעת בקדושה (כעין הסברו של מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א שהמרגלים נבהלו מהגשמיות בארץ, שחשבו שזה יורידם ממעלתם הרוחנית, ולכן עדיף להישאר במדבר ולא להיכנס לארץ). כך גם מה שהביאו יכול להתפרש לטובה או רעה, כיון שענבים ותאנה מרמזים על עץ הדעת: 'תניא: אילן שאכל ממנו אדם הראשון; רבי מאיר אומר: גפן היה, שאין לך דבר שמביא יללה על האדם אלא יין, שנאמר (בראשית ט, כא) "וישת מן היין וישכר". רבי נחמיה אומר: תאנה היתה, שבדבר שנתקלקלו בו נתקנו, שנאמר (בראשית ג, ז) "ויתפרו עלה תאנה". ר"י אומר: חטה היתה, שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן' (ברכות מ,א), הרי שענבים ותאנה מרמזים על עץ הדעת (חיטה לא הייתה כי זה היה כבר אחרי זמן הקציר). רימון מרמז על ריבוי מצוות התורה, שהיא תקנה לחטא עץ הדעת (שבתורה חוזרים לרצון ה' היפך מהחטא שנעשה נגד רצון ה'; ואף קלקול עץ הדעת פגם בדרך הישר, שאותה התורה מלמדת כדי שנלך ישר כמו שהיה בתחילה לפני החטא, כך שזה ממש תיקון לפגם – שעץ הדעת גרם שנלך שלא כראוי והתורה מתקנת את הדרך כדי שנלך כראוי). כך שברגע הראשון זה ביטא שא"י מיועדת לתיקון עולם, לתקן את הפגם שיש מעץ הדעת; אולם בסוף ראו בזה לרעה כרמז שבא"י יש תאוות גשמיות כמו שרואים שהכל גשמי וגס כביכול, כמו שנעשה לאדם תאוות גשמיות בעקבות חטא עץ הדעת, שלכן זו סיבה שלא להיכנס לארץ. כמו כן, נשאו את הענבים שמונה אנשים כשלכל אחד יצא שנשא עליו 120 סאה, שזה כרמז לחיי האדם שהם 120 שנה, ושמונה (אנשים) מרמז על מעל הטבע הגשמי (שהגשמי נרמז בשבע), וכן רמז לקדושת ישראל, שישראל נקראים מולים (משנה נדרים ג,יא), ומילה זה בגיל שמונה ימים; שבכך נרמז שיש השפעה לאדם, לכל חייו בקשר לקדושה. שבתחילה זה ביטא שא"י מתקנת ומקדשת את כל חיי האדם ובה בנ"י מוציאים את מהותם הקדושה בעולם, ולבסוף רמזו בזה ההיפך, כאילו שבא"י הגשמי מונע את הקדושה של חיי האדם מישראל ומדרדרת אותו לתאוות במקום לקדושה. אולי אפשר שרמזו ב960 סאה כרמז על הקב"ה, שהנה נאמר על הקב"ה "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול" (תהלים צ,ד), שכעין השגחתו על העולם נרמז באלף (כעין דרשת רמז בפס', שעין ה' שמביט ומשגיח על עולמו זה כעין קשור לאלף שנה, וכאן רמזו זאת בימים כנגד השנים [אולי לכן גם נענשו בשנה כנגד כל יום של ריגול בארץ]), וכך רמזו שה' ירד לסיני במתן תורה, ומתן תורה היה ארבעים יום (אע"פ שהשכינה הייתה גם אחרי, רמזו בארבעים כביטוי של גילוי ה' בעולם כיון שבתחילת הארבעים שמעו את ה' בעשרת הדברות ומשה המשיך לקבל תורה במשך ארבעים יום, לכן היה נראה בעיניהם גילוי שלם של קשר ה' לעולם באותם ארבעים יום), לכן ביטאו ב960 בהתחלה שזה שבא"י יש את עיני ה' ("ארץ אשר ה' אלקיך דרש אתה תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" [דברים יא,יב]), ולכן זה כהמשך הקשר הגדול לה' שהיה במתן תורה, שבא"י דבקים בה', שיחד נשלם לאלף. אולם בסוף ראו בזה כרמז כאילו שאין לה' כח להשפיע מול כיבוש הארץ, שהיה לו כח לארבעים יום שבמתן תורה, אבל שאר הגילוי של השגחתו (שזה כעין אלף שנה) שזה נרמז ב960 הנותרים, בזה יש כח חזק בגשמי בא"י (כמתגלה בפירות – בענבים), שה' עצמו כביכול לא יכול לו; זהו '"והאנשים אשר עלו עמו אמרו לא נוכל" וגו', אמר רבי חנינא בר פפא: דבר גדול דברו מרגלים באותה שעה, כי חזק הוא ממנו, אל תקרי ממנו אלא ממנו, כביכול אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם' (סוטה לה,א). אולי אפשר גם שהמשקל (בלי האפס של המאות שזה לרבות במשקל, אלא בגימטריה קטנה יותר) מרמז על 96 = "צו", כרמז לצו ה' מול צו הע"ז (ראה ישעיהו כח,י: "כי צו לצו צו לצו". בפרש"י), שמצד אחד בפירות הארץ אפשר לראות את צו ה' להיכנס לא"י הטובה והמבורכת, ובפרט שיש בארץ כ"ך הרבה דבקות בשכינה עד שאפילו בפירות א"י ספוג קדושת השכינה (ב"ח, טור או"ח סימן רח); אולם מצד שני כשהשתמשו בפירות כדי למנוע כניסה לא"י, זה בעצם כמו ע"ז: 'כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים, וכן בדוד הוא אומר (שמואל א כו, יט) "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים", וכי מי אמר לו לדוד לך עבוד אלהים אחרים? אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים' (כתובות קי,ב). לכן המשקל מחושב ע"פ משקל האבנים שהקימו בזמן יהושע, ששם נעשה נס במי הירדן לקראת כיבוש הארץ " ... אשר נכרתו מימי הירדן מפני ארון ברית ה' בעברו בירדן נכרתו מי הירדן" (יהושע ד,ז), שזה מראה את השגחת ה' ועזרתו לנו בכיבוש הארץ, שהוא הנותן לנו כח לכבוש את הארץ (ההיפך הגמור מדברי המרגלים). אשרינו שבדורותינו זכינו ליישב מחדש את הארץ ובכך לדבוק בה' ותורתו.