זוגות רבים משקיעים בזוגיות שלהם מאמצים רבים, ובכל זאת, אינם מבינים מדוע העגלה כה מקרטעת. הם משתדלים באמת ובתמים להגיע לשלום ביניהם, אך לא מוצאים את הדרך אל היעד המיוחל.

מה עושים? האם יש איזשהו מרכיב סודי ומסתורי, המסוגל להפוך אותם, על כל ההבדלים האישיים ביניהם, לישות אחת, ולגרום להם להיות מאושרים?

מסתבר שכן.

כתב החכם באדם, בספר משלי ט"ז: "ברצות ה´ דרכי איש - גם אויביו ישלים איתו".

מיהו האויב הזה שישלים עמו? אומרים חז"ל - זוהי לא אחרת מאשר אשתו...

האם אשתו של אדם היא אויבת שלו? התשובה היא: כן ולא. הבעל והאשה שונים זה מזה בעצם מהותם וטבעם, לכן בלי סייעתא דשמיא מיוחדת, הרי הם בבחינת אויבים זה לזה.

מרן הסטייפלר זצ"ל הסביר פעם לבן תורה באופן ציורי מאוד את המעבר בין שנות הבחרות שלו לשנים שאחר הנישואין, וכך אמר לו: "כל זמן שהיית בחור בישיבה, עסקת רק בתורה, ולמדת בחשק ובהתלהבות - כולם היו לצדך. הסטנדר נשמע לך, הגמרא האירה לך פנים ופתחה לך דעה בינה והשכל, וכולם העריכו אותך וחיפשו להיות לך לעזר. אולם, כעת, כשאתה נושא אשה, פעמים רבות יקרה שאתה תאמר כך והיא תאמר ההיפך. אתה תרצה להתארח בשבת אצל הוריך, והיא אצל הוריה. אתה תרצה לחמם את החדר, והיא תאמר שאי אפשר לחיות בחדר אטום... בעיות ללא ספור. לכן, דע לך בני", אמר הסטייפלר, "ברצות ה´ דרכי איש, גם אשתו (שבצד מסוים דומה ל"אויב") - תשלים איתו".

נשאלת, אם כן, השאלה, מהו אותו מרכיב סודי ששלמה המלך מציע לאיש, על מנת שאשתו תשלים איתו? מה הכוונה במילים "ברצות ה´ דרכי איש" – מה עליו לעשות על מנת להיות רצוי בעיני ה´, כדי שאשתו תהיה איתו בשלום? בנוסף, האם גם האשה יכולה להביא את בעלה להשתמש באותו מרכיב סודי, על מנת שתהיה הצלחה בקשר ביניהם?

התשובות עולות מהסיפור הבא:

מעשה באיש אחד מוואלוז´ין, שבא אצל רבי נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב), ראש ישיבת וולוז´ין, והשיח לפניו את ליבו: "רבי, לכאורה השעה משחקת לי בכל אשר אפנה. אני רואה ברכה בעסקי וההצלחה מאירה לי פנים. אני מקיים יחסים מצויינים עם לקוחותי ועם הסוחרים שעמם אני נושא ונותן. כן, ברוך ה´, אני ובני ביתי בריאים ושלמים.

אך, דא עקא, בתוך ביתי איני מאושר. אשתי מציקה לי ויורדת לחיי. היא מזלזלת בי, מבטלת אותי ומשתררת עלי, כשהיא מנצלת את מזגי הטוב והרך. כמעט שאיני יכול לעשות צעד אחד על דעת עצמי. הדברים הגיעו עד כדי כך, שאפילו בני ביתי והעובדים בבית-מסחרי, אינם סרים למשמעתי, אלא שואלים תמיד לפיה של אשתי ועושים כמצוותה. הדבר גורם לי, כמובן, עגמת נפש מרובה, ואין לי כל נחת בחיי. יואיל נא רבינו לעוץ לי עצה, מה אעשה שתהא אשתי מעריכה אותי כראוי לי, שתהא בינינו תמימות דעים וישרור בינינו שלום בית".

נענה הנצי"ב ושאל את איש שיחו: "האם אתה קובע עתים לתורה?".

"רבי, טרוד אני בעסקים כל שעות היום ואין שעתי פנויה לקבוע עתים לתורה", השיב האיש. "אין לי פנאי אפילו לאכול סעודה כהלכה. הכל אני עושה בחפזה, כי עתותי אינן בידי".

"אם כן", אמר הנצי"ב, "אם במו פיך הנך מודה שעתותיך אינן נתונות בידיך, ואין לך בעולמך אלא ארבע אמות של מסחר ועסקים, כיצד תוכל לצפות שזוגתך תעריך אותך ותנהג בך כבוד? עצתי לך, אפוא, שתקבע עתים לתורה מדי יום ביומו, כפי שאמרו חז"ל - עליך לקבוע לפחות שעה אחת ביום אך ורק ללימוד תורה, ולא לבטל שעה זו אפילו מפני עסק מוצלח העשוי להכניס לך שכר הרבה".

"רבי", תמה האיש, "מה שייך עניין קביעת עתים לתורה לעניין הזלזול בכבודי מצד אשתי ובני ביתי?".

"כיון שתקבע עתים לתורה, הרי תחרוג מתוך ארבע האמות של המסחר, ויהיו לך ארבע אמות של תורה - ארבע אמות משלך. אדם שלומד תורה, רוח המקום נוחה הימנו, וממילא רוח הבריות תהא נוחה הימנו. הנה כתוב במשלי: ´ברצות ה´ דרכי איש, גם אויביו ישלים עמו´. דרשו חז"ל: אויביו זו אשתו, שנאמר: ´אויבי איש אנשי ביתו´. התורה, כידוע, היא תרופה לכל הצרות והמצוקות בעולם, לרבות צרת אשה קשה. אם תעשה רצונו של מקום, ותקבל על עצמך ללמוד תורה לזמן שתקבע מראש - מבלי לבטלה בשום אופן, תזכה שאשתך תהיה אשה כשרה העושה רצון בעלה".

                                                                              * * *

נביא סיפור נוסף על אברך נכבד, שלאחר נישואיו נכנס למצב של דיכאון, ורבו, הגר"ד אויערבך, ניסה לדובבו. לאחר תקופה הצליח לשכנעו לספר לו מה מעיק עליו. פרץ האברך בבכי ואמר: "הרי כל מטרת נישואי היתה רק בכדי להמשיך ולגדול בתורה, והנה, לאחר נישואי כל יום יש לי טרדה אחרת מאשתי, ואיני יכול להתרכז בלימוד. הציע לו רבו לנסוע לחזון איש לקבל עצה.

נכנסו שניהם אל החזון איש, והאברך סח בכאב לב ובבכי על כל הקורה עמו. החזון איש ישב כל הזמן מכונס, סנטרו נשען על ידיו והוא מחייך... כשסיים האברך את דבריו אמר לו הרב: "דע לך! שניים יודעים אם כוונתך אמת או לא - בורא עולם ובת זוגתך. אם היא יודעת שאתה רוצה ללמוד באמת בלא שום הפרעה - היא תהיה הראשונה שתסייע בידך, ותפקיר עצמה עבורך. אך, אם רואה שאין כוונתך טהורה, ושאתה מסתובב לפעמים בבטלה בלא שום מטרה, היא עושה לעצמה חשבון: אם הוא מתבטל, מדוע שלא יעזור לי?! לכן, אם תחליט לקבל על עצמך ללמוד את התורה בלב שלם ותמים, בלי חוכמות, אזי תראה כיצד היא תהיה הראשונה שתסייע בידך!", סיים הרב.

וכך היה. האברך קיבל על עצמו להיות שקוע בלימוד התורה ברצינות יתרה, ומאז שראתה אשתו את הנהגתו, לא הפריעה לו יותר בלימוד, ואדרבא, מנעה ממנו כל טרדה.  

* * *

כעת נביא סיפור מהצד של האישה, האם בהיותה מודעת למרכיב הסודי המביא לשלום בית בינה לבין בעלה, תוכל לעודד אותו לכך?

מעשה באדם פגיע, כעסן ונרגן, שעל כל פגיעה קטנה של הגבאי בבית הכנסת, חבריו לעבודה, ילדיו ואשתו, היה מתפרץ כהר געש. בנוסף, הוא גם כעס על אשתו שאינה משתפת איתו פעולה בדיבוריו, ואינה שותפה לרגשותיו הזועמים נגד עושי העוולה הפוגעים בו.

האישה, אשר היתה חכמה, והבינה מה כוחו של לימוד התורה להשכין שלום בינה לבין בעלה, כלל לא ניסתה להוכיחו על מידותיו, והשקיעה את השתדלותה בכיוון אחר: היא תשדל את בעלה להשתתף ביום לימודים שכולו תורה ודברי קודש.

היא שידלה ושכנעה את הבעל עד שנתרצה והסכים ללכת. לאחר מכן טלפנה למארגן יום הלימודים וביקשה שהרבנים יעוררו בדרשותיהם נגד מידת הכעס, המכלה משפחות רבות וגורמת לריחוק לבבות. הרב שמע והסכים. הוא תכנן עם הרבנים שבכל הדרשות של אותו יום לימודים, יזכיר כל רב את דברי חז"ל בגנות הכעס, ויוסיפו לכך גם סיפורים על צדיקים שהצליחו לקדש שם שמים באמצעות כיבוש היצר. הרבנים כולם עשו כמצוות הרב, ודרשו בגנות הכעס.

פרסומת

הבעל המופתע, ראה בדיבורים אלו אות מן השמים, והבין שהגיע הזמן שיתקן מידה מגונה זו. בייחוד השפיע עליו סיפור על רב מפורסם, שביקש מתלמידו לקנות לו בארץ ישראל טלית קטן. לאחר מאמצים רבים וטרחה גדולה, עלה בידי התלמיד להביא לרבו בד צמר לטלית קטן. הצדיק מסר את האריג לידי תלמידיו, שיעשו חור בבגד על מנת שישמש לבית הצוואר. התלמידים מסרו את הבד למשמש, אשר רצה בכל מאודו לעשות כמצוות הרב, אך מרוב התרגשות, על שנפלה לידו הזכות לעשות לצדיק את הטלית, גזר את החור בטעות כאשר הבגד היה מקופל לשניים, וכך נוצרו שני חורים במקום חור אחד.

המשמש נתן את הטלית לתלמידי הרב, כשהוא בוש ונכלם, ואלו חששו מאוד להביאה לצדיק, משום הטרחה הגדולה שהיתה בהשגת הבד. לבסוף, לאחר הצטדקות ובקשת מחילה, הביאוה לצדיק. הם חשבו שיתקבלו בזעם ובצער, אך, להפתעתם, הצדיק קיבלם במאור פנים ואמר: "שני חורים? ודאי שצריך אותם! חור אחד לבית הצוואר, שאוכל להכניס בו את הראש, והחור השני הוא לנסותני אם אכעס...".

הבעל חזר לביתו בסוף היום וסיפר לאשתו שהחליט לשנות דרכו ולהפך לאיש סבלן. יום לימודים זה נתן לו תמרור "עצור" בנושא הכעס.

אשה חכמה זו, שימשה לבעלה "עזר כנגדו" באופן מושלם, וכך מסביר הנצי"ב: "הכוונה שהניגוד יהא לעזר, שהרי מי שהוא כעסן ורגזן, אם אשתו תהא עוד מסייעת לכך, אף על פי שבשעת הרוגז הוא נהנה מזה, והיא לו לעזר, אבל אחר כך, כשסר הרוגז, יש לו צער רב מזה שהוסיפה אשתו שמן למדורה, והרי היא "כנגדו". מה שאין כן אם תבוא מנגדתו מתחילה (כלומר תהיה נגדו), תשכך בחוכמתה את חמתו, תפייס אותו, תמליץ טוב על אותו אדם שהרגיז אותו, ותאמר: ´ה´ אמר לו לקלל´, ואם נשתוק תהא כפרת עוונות, או שתאמר לו כדברי ´תומר דבורה´, שיסורים אלו טובים ממחלות, אף על פי שנראה באותה שעה שהיא נגדו, בכל זאת היא ה"עזר" האמיתי, שאין למעלה הימנו. לכן, אם זכה נשאר ה"עזר" במה שהולכת "נגדו" ומשככת כעסו, ואם לא זכה, הרי היא "עוזרת" לו לכעוס ולהתרגז, ואין לך "כנגדו" גדול מזה" (פ"ב סוף פסוק כ´).

                                                                              * * *

מדברים אלו אנו למדים, שהמרכיב הסודי לשלמות ולאחדות משפחתנו, הוא לימוד התורה וה"סייעתא דשמיא" - העזרה משמיים לה אנו זוכים, במידה ונשכיל לייסד את ביתנו על אדני לימוד התורה, ולבנות את חיינו על דרך שמירת המצוות. באלה, כמובן, נכללות שמירת טהרת המשפחה בשלמות ובשמחה, והשקעת מאמצים גדולים בעבודת המידות.