'ר' יצח' פתח: "סמכוני באשישות" וג' (שה"ש ב:ה). "סמכוני באשישות", בשתי אישות, באישו של אברהם, ובאישו של חנניה מישאל ועזריה. ד"א: "סמכוני באשישות", בשתי אישות, באישו של מוריה, ובאישו של סנה. ד"א "סמכ' באש'", אילו הלכות המאוששות. "רפדוני בתפוחים" (שם), אילו דברי תורה שריחן טוב כתפוחים. "כי חולת אהבה אני" (שם), א"ר יצח': בראשו' היתה הפרוטה מצויה, היה אדם מתאוה דבר משנה ודבר תלמוד, ועכשיו שאין פרוטה מצויה, וביותר שאנו חולים מן המלכיות, אדם מתאוה לשמוע דבר מקרא ודבר אגדה. ד"א "כי חולת אהבה אני" (שם), א"ר לוי: לבן מלך שעמד מחליו, א' פידגוגו: ילך לו לאסכלי, אמ' המלך: עדיין לא בא זיוו של בני מחליו והוא הולך לו לאיסכלי?! אלא יתעדן בני שנים שלשה חדשים במאכל ובמשתה ואחר כך הוא הולך לאסכלי. כך כיון שיצאו ישר' ממצרים היו ראויין לקבל את התורה, והיו בהם בעלי מומין משיעבוד טיט ולבינים, אמ' הקב"ה: עדיין לא בא זיוון של בניי משיעבו' טיט ולבינים והן מקבלין את התורה?! אלא יתעדנו בניי שנים שלשה חדשים בבאר ובמן ובשליו, ואחר כך מקבלין את התורה. אמתיי, "בחדש השלישי" (שמות יט:א)' (פסיקתא דר"כ יב,ג). הפסיקתא מביא שלוש דרשות על "סמכוני באשישות", נראה שזה בכוונה כדי לבטא שמתן תורה קשור לאבות, שבזכותם קיבלנו את התורה (שהם נבחרו ואנו המשכם ["ואתה ישראל עבדי יעקב אשר בחרתיך זרע אברהם אהבי" (ישעיהו מא,ח), '"ואתה" - אבל אתה ישראל אינך כמוהם כי עבדי אתה אשר בחרתי בך לי לעם לפי שאתה זרע אברהם אשר אהבני ופירש מעכו"ם" (מצודות)], והם למדו ושמרו את התורה [יומא כח,ב] ואנו המשכם. לכן מובן המדרש על מתן תורה: 'באותה שעה בקשו מלאכי השרת לפגוע במשה, עשה בו הקדוש ברוך הוא קלסטירין של פניו של משה דומה לאברהם. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אי אתם מתביישין הימנו? לא זהו שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו? אמר הקדוש ברוך הוא למשה: לא נתנה לך תורה אלא בזכות אברהם, שנאמר "לקחת מתנות באדם", ואין אדם האמור כאן אלא אברהם, שנאמר (יהושע יד, טו): "האדם הגדול בענקים", הוי "ומשה עלה אל האלקים"' [שמו"ר כח,א], שמתן תורה נעשה בזכות האבות, שאברהם העביר ליצחק וליעקב תורה וחסד, "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" [בראשית יח,יט], לכן החסד שהתגלה באברהם מרמז גם על שאר האבות וקשרם לתורה, וכן בהמשך אלינו כהמשכם). לכן הראשון נדרש על אישו של אברהם, שמסר נפשו באור כשדים, וכך גם מתגלה בבניו, כמו שהתגלה בחנניה מישאל ועזריה כהמשכו. השני זה אש המוריה שיצחק נעקד שם על המזבח, והאש של הסנה שם ה' אומר למשה שיוציא את בנ"י ממצרים ומוסיף "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה" (שמות ג,יב) [שלזה יצאו בנ"י ממצרים, כדי לקבל את התורה ולהיכנס לא"י, שכאן הוא מקום קיום התורה בשלמות], שזהו מתן תורה שבנ"י יקבלו את התורה כהמשך מיצחק. והשלישי 'הלכות המאוששות' זה כנגד יעקב, שציווה לביתו ואנשיו להפטר מע"ז (בראשית לה,ב), וכן פעולותיו שהתורה מספרת בפירוט (בעשיה בצאן אצל לבן וכדו') היו לפי ההלכה הברורה, וכן מיעקב יצאו י"ב השבטים, כך שזה כבר קשור לגילוי תורה בחוזקה, ששבטי ישראל יקבלו את התורה בסיני, שזהו "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב", 'ד"א: "תורה צוה לנו משה" – וכי ממשה אנו אוחזים את התורה? והלא אבותינו זכו בה, שנ' "מורשה קהילת יעקב"' (ספרי), שהתורה שקיבלנו ממשה יסודה בזכות האבות, ובפרט נאמר על יעקב שהעביר לנו במורשה, כך שיעקב מבטא את ההלכות הברורות בצורה חזקה כפי שקיבלנו ע"י משה בסיני. לכן נאמרו שלוש דרשות להדגיש את זכות האבות במתן תורה, שזהו "סמכוני באשישות", שהדרשות על "באשישות" לשון אש-מאושש הרומז לאבות זהו הסמך ("סמכוני") שעליו אנו נסמכים – שמעמיד את כוחנו כי לקבל את התורה, שזהו כוח האבות (שאנו קיבלנו את התורה בזכותם – כהמשכם). אז מביא המדרש '"רפדוני בתפוחים" (שם), אילו דברי תורה שריחן טוב כתפוחים', שקיבלנו את התורה שהיא זכות, טובה ושמחה גדולה כריח טוב שאדם נהנה ממנו. אבל גם בזה בא לרמז על בנ"י, שאחרי שרמז קודם שקיבלנו את התורה בזכות האבות שגם מתגלה דרכנו כהמשכם, בא עכשיו ומתמקד בבנ"י, במעלת בנ"י (שמתגלה מעלתנו כגילוי המשך אבותינו), שזהו שאנו מחוברים לתורה כתפוח, שמצד אחד התורה היא כתפוח, ומצד שני מעלתנו כתפוח: 'אמר רבי אלעזר: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן: מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו, דכתיב (תהלים קג, כ) "ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו", ברישא "עושי", והדר "לשמוע". א"ר חמא ברבי חנינא: מ"ד (שיר השירים ב, ג) "כתפוח בעצי היער" וגו', למה נמשלו ישראל לתפוח? לומר לך: מה תפוח זה פריו קודם לעליו, אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע' (שבת פח,א). בנ"י משולים לתפוח בשל שאמרנו "נעשה ונשמע", שזה מעלה של בנ"י שקיבלנו לעשות עוד לפני ששמענו; ויותר מזה, בזה מתגלה מעלתנו הגבוה שאנו כעין מלאכי השרת. (ובפרט לשיטת תוס' ד"ה 'פריו' [שם] שתפוח הכוונה לאתרוג, אז זה רומז על צדקות בנ"י: '"פרי עץ הדר" אלו ישראל, מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח, כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים' [ויק"ר ל,יב]). כך יוצא שב"רפדוני בתפוחים" מרמזים בתפוח על התורה (ריח התפוח) ובנ"י (פרי ועלים), שיש חיבור בין בנ"י והתורה [שהריח בה מהפרי] (ולכן כעין שאנו מרופדים בנוחות בתורה, שנוח לנו עם התורה כי היא קשורה למהותנו, ונותנת עלינו ריח טוב, ומגלה את טיבנו הטוב – שמוציאה את סגולת ישראל לידי מעשה בפועל, של שמירת תו"מ כרצון ה'). עכשיו אחרי שבירר המדרש את החיבור הגמור והמעולה שלנו עם התורה, בא ומברר מדוע לפעמים מתגלה ריחוק מחיבור שלם לתורה, שנגרם מחוסר נוחות שלמה עם התורה: '"כי חולת אהבה אני" (שם), א"ר יצח': בראשו' היתה הפרוטה מצויה, היה אדם מתאוה דבר משנה ודבר תלמוד, ועכשיו שאין פרוטה מצויה, וביותר שאנו חולים מן המלכיות, אדם מתאוה לשמוע דבר מקרא ודבר אגדה', שמה שגורם לריחוק זה קשיי המציאות, שהם גורמים לקושי בחיבור שלם לתורה בכל כוחה, ולכן כשיש קשיים מעדיפים להתחבר למקרא ואגדה שהם נוחים ונעימים ביותר, אבל למשנה ותלמוד שזה קשה יותר מהצד הפיזי ופחות מגולה בו הנוחות והנעימות, בזה יש קצת ריחוק ולא מתגלה הנוחות שבחיבור שלנו לזה. זהו "כי חולת אהבה אני", שיש אהבה גדולה לתורה עד כדי שכעין יכולים לבא לחולי מרוב רצון להתחבר מהאהבה הזו; אבל יחד עם זה מרמז שהחיבור של האהבה משתנה כשיש חולי – כשיש קשיים בעולם (כעין חולי פיזי), שאז האהבה משתנית ומנותבת ממשנה ותלמוד למקרא ואגדה. לאחר שבירר זאת מביא 'ד"א', שהוא בעצם אותו עקרון בתוכנו (רק שקודם דובר על המתגלה במשך הדורות, וב'ד"א' זה מה שהתגלה כך ביציאת מצרים, ומוסיף גם את ההסבר שזהו הסיבה שלכן התעכב מתן תורה עד החודש השלישי, שזה בשל) שבנ"י היו חולים בעקבות גלות מצרים, וכשהגוף (ובכלל הפיזי) לא בשלמות אז זה משפיע לחיבור לתורה, שאין חיבור וגילוי אהבה גמור לכל התורה, ולכן היה צריך לחכות עד החודש השלישי (סיון) כדי שיתרפאו, שיתענגו בינתיים באוכל טוב (מן ושליו) ושתיה טובה (באר), ואז יהיו בשלמות ויוכלו להתחבר לתורה בשלמות. מה שאומר 'יתעדנו בניי שנים שלשה חדשים' וכו', אין הכוונה לבטא דיוק, אלא כדימוי למה שהמלך אומר 'יתעדן בני שנים שלשה חדשים', שהרי עברו 50 יום עד מתן תורה ולא חודשיים, ובטח שלא שלושה. אלא שגם יש חשיבות באמירה שדומה לדברי המלך, כדי לומר שהפס' אומר "בחדש השלישי" כדי לרמז למציאות הטבעית שמחכים חודשיים או שלושה כדי להתחזק, שגם כאן זה היה לחכות כדי להתחזק, ולכן כעין שעברו שלושה חודשים, שע"י המן והבאר הניסים התחזקו מהר יותר ממה שלוקח בדרך הטבע, ולכן רמז שכעין עברו שלושה חודשים שזהו הזמן המרובה כדי להתחזק (שהרי נאמר חודשיים או שלשה, ששלושה חודשים זהו הזמן הארוך יותר שמתחזקים בו יותר בדרך הטבע; וכך ע"י המן והבאר נעשה כעין שהתחזקו כמו שלושה חודשים שזהו השיא בהתחזקות), שזה מרמז על הסיבה של העיכוב – כדי שיהיו שלמים בגופם ונפשם ויוכלו לקבל תורה כראוי בשלמות.