'וא"ר יהושע בן לוי: מאי דכתיב (שיר השירים ה, יג) "לחייו כערוגת הבושם"? כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה נתמלא כל העולם כולו בשמים. וכיון שמדיבור ראשון נתמלא, דיבור שני להיכן הלך? הוציא הקב"ה הרוח מאוצרותיו והיה מעביר ראשון ראשון, שנאמר (שיר השירים ה, יג) "שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר", אל תקרי שושנים אלא ששונים. ואריב"ל: כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה יצתה נשמתן של ישראל, שנאמר (שיר השירים ה, ו) "נפשי יצאה בדברו". ומאחר שמדיבור ראשון יצתה נשמתן, דיבור שני היאך קיבלו? הוריד טל שעתיד להחיות בו מתים והחיה אותם, שנאמר (תהלים סח, י) "גשם נדבות תניף אלקים נחלתך ונלאה אתה כוננתה". ואמר ר' יהושע בן לוי: כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה חזרו ישראל לאחוריהן י"ב מיל, והיו מלאכי השרת מדדין אותן, שנאמר (תהלים סח, יג) "מלאכי צבאות ידודון ידודון", אל תיקרי ידודון אלא ידדון' (שבת פח,ב). 'מעביר ראשון - לגן עדן. מור עובר - על שהעבירן.  גשם נדבות - גבי מתן תורה כתיב בספר תהלים. י"ב מיל - זו היא מדת מחניהם והיו הקרובים לדיבור חוזרין מפחד הקול עד קצה המחנה. מדדין אותן - מסייעין אותן להתקרב מעט מעט שהיו חלשים כאשה המדדה את בנה בתחלת הילוכו. ידודון - משמע הם עצמם ידודון. ידדון - מדדין אחרים' (רש"י). 'יצאה נשמתן כו'. ריב"ל דהוא מרא דהני דרשות לכאורה הוא סותר דבריו שאמר לקמן שחזרו לאחוריהן י"ב מיל אבל לא מתו, ולעיל נמי אמר שנתמלא עולם כולו בשמים כדי להשיב נפשם, כדאיתא במדרשות, משמע דלא מתו? וי"ל דכתות כתות היו לפי הטבע, יש מהן דמחרדת הקולות נעשו חלשים ולא מתו, לאותן הועילו הבשמים, ויש מהן יותר חלושים בטבע עד שמתו, ויש מהן שחזרו לאחוריהן' (מהרש"א). ע"פ המהרש"א יוצא שהיו כמה מעלות באנשים ולכן הושפעו אחרת, אולם לכאורה זה סותר את המכילתא: '"וכל העם רואין". קולי קולות ולפידי לפידים. וכמה קולות היו, וכמה לפידים היו? - אלא שהיו משמיעים את האדם לפי כחו, שנאמר (שם) "קול ה' בכח"' (מכילתא שמות כ,יד). ממילא אע"פ שהיו כמה סוגי אנשים, בכ"ז ה' השמיע לפי כח כל אחד ואחד! אולם אין זה קשה כלל, כיון שבפשטות ברור שהדעה הזו חולקת על ריב"ל, שהרי אם היה נשמע לפי כוחו של כל אחד אז ממילא לא היו מגיעים לידי מוות... אולי אפשר ליישב שמה שנאמר כמה פעמים 'כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה' אין הכוונה לאותו הדבר; שמובא במדרש: '"אֵת כָּל הַדְּבָרִים", מְלַמֵּד שֶׁאָמַר עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת בְּדִבּוּר אֶחָד, מַה שֶּׁאֵי אֶפְשָׁר לְבָשָׂר וָדָם לוֹמַר כֵּן, שׁנֶּאֱמַר: (שְׁמוֹת כ,א) "וַיְדַבֵּר אֱלֹקים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר". אִם כֵּן, מַה תִּלְמֹד לוֹמַר "אָנֹכִי ה' אֱלֹקיךָ ... לֹא יִהְיֶה לְךָ"? אֶלָּא מְלַמֵּד, שֶׁאָמַר הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת בְּדִבּוּר אֶחָד, וְחָזַר וּפֵרְטָן דִּבּוּר דִּבּוּר בִּפְנֵי עַצְמוֹ' (מכילתא שמות כ,א), ובגמ' מובא: 'דתנא רבי ישמעאל: (שמות כ, ב) "אנכי" (שמות כ, ב) ו"לא יהיה לך" מפי הגבורה שמענום' (הוריות ח,א) [ראה שיטות שונות, ב'תורת המועדים' – 'עשרת הדברות' למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א]. ממילא אפשר אולי לפרש שמה שנאמר במכילתא שה' השמיע לכל אחד לפי כוחו זה היה בפעם הראשונה בה ה' השמיע את כל עשרת הדברות יחד, אמנם גם אז בנ"י נחרדו מקול ה' ולכן חזרו לאחוריהם (אמנם נאמר 'כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה', כך שמשמע כמה דיבורים, ולא דיבור אחד מאוחד מכל הדברות. אולם אפשר שאין הכוונה לדייק שהיו כמה אלא שבא לומר שעל כל דיבור היו חזרו לאחריהם, שאמנם חזרו פעם אחת, אבל זה היה בשל כל חלק של דיבור שיצא מה', שעל כל אחד היו חוזרים [אם היה נאמר בנפרד], שזה בא לחזק את העניין של מעלת מה ששמעו, שעל כל אחד היו צריכים לחזור. או שהכוונה שבכל דברה חזרו לאחוריהם, שהרגישו שרוצים לברוח עשר פעמים כי שמעו עשר דברות יחד, ולא שחזרו בנפרד. או שחזרו פעמיים, פעם אחת בדיבור האחיד, והפעם השניה הייתה לאחר שני הדברות שנאמרו אח"כ, שאמרו למשה שיגיד להם ואז מיד ברחו). אבל אח"כ ה' אמר את שתי הדברות הראשונות בפירוט, שאז בשל המעלה הגדולה והעצומה הזו של שמיעת דבר ה' בפירוט, פרחו נשמותיהם והיה צריך להחיותם (אמנם נאמר 'כל דיבור' אבל אין הכוונה לכל הדברות שה' אמר, אלא כל דיבור שבנ"י שמעו בפירוט, שזהו השניים הראשונים). עוד אפשר שבנ"י שמעו רק את השניים הראשונים, וכששמעו פרחה נשמתם (פעמיים, שאחר כל דברה פרחה), ואז בקשו ממשה שישמע במקומם, ואז משה שמע אבל מעצם זה שה' דיבר למשה הם הרגישו שיש כאן יציאת דיבור (וגם הריחו ריח וגם הרגישו את העולם מזדעזע), ולכן ברחו מעצם יציאת הדיבורים מה'. עוד אפשר אולי ששני הדברים שריב"ל אמר נעשו, שכשיצא הדיבור הם מתו וכשהתעוררו מהמוות ע"י הטל חיים, הם עדיין הרגישו את הפחד ולכן אז ברחו לאחוריהם. אולי אפשר שאין הכוונה שממש מתו או ברחו לאחוריהם, אלא זה כעין ביטוי משלי לבטא את ההתקדשות של בנ"י למעלה הרוחנית הגבוה כשהיה מעמד הר סיני. לכן זהו שהעולם נתמלא בשמים שזה רמז להתעלות העולם וחיבורו לגן עדן, שמשם הריח טוב (כעין הנאמר על שיצחק הריח ריח טוב שנכנס עם יעקב, שזה בשל ש'נכנסה עמו גן עדן' [ב"ר סה,כב]) שזהו שאח"כ ה' הוציא רוח מאוצרותיו והחזיר את ריח הבשמים לגן עדן, שזה בא לבטא חיבור של העולם והעליונים (שיוצא וחוזר לגן עדן דרך העולם). מעבר להתעלות של כל העולם, היה במיוחד ביטוי התעלות בכל אחד מישראל, שזהו שפרחה נשמתו וה' החייהו מטל של תחיית המתים, שהנשמה פרחה כי רצתה להתחבר לשורשה העליון מרוב קדושה, וה' החייה, שהחזיר את הנשמה בצורה של חיים בלי מוות (שזהו מטל של תחיית המתים), שזהו כדברי ר"י בברייתא: 'דתניא, רבי יוסי אומר: לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא יהא מלאך המות שולט בהן, שנאמר (תהלים פב, ו) "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם", חבלתם מעשיכם "אכן כאדם תמותון"' (ע"ז ה,א). בנוסף היה במתן תורה גם כוח שמגן על כלל בנ"י, שזהו שברחו לאחוריהם מפחד והמלאכים החזירום, שזה כעין ביטוי שהם עכשיו במחנה מכוח מלאכים, כרמז שהמלאכים שומרים עליהם שלא יפגעו (וגם לא יהיה מצב של פחד), זהו כדעה הנוספת: ' ... לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא תהא אומה ולשון שולטת בהן, שנאמר (דברים ה, כה) "למען ייטב להם ולבניהם עד עולם"' (שם) [אמנם שתי הדעות מובאות כחולקות, אבל אפשר לומר גם את שניהם יחד, וכך אולי ריב"ל סבר; או שאמר שתי דרשות לפי השיטות השונות, כל דעה והמשל שריב"ל אמר עליה]. אולי עוד אפשר שריב"ל בא לבטא שבמתן תורה היה הבסיס להתעלות ותיקון כל העולם (ולא שממש פרחה נשמתם וכו' אלא ביטא זאת כך כמשל [לכן גם אין סתירה בין הדברים, שלא באמת מתו או חזרו, אלא זה רק כמשל]). עניין הריח בעולם מבטא תיקון העולם (כעין ריח ניחוח בקורבנות, שזה קירוב העולם לה' – עלייתו בקדושה כעין שמים), עניין פריחת הנשמה כרמז להתעלות ותיקון האדם, עד לעתיד לבא שיקומו המתים לתחייה, ועניין חזרת בנ"י מהמחנה והחזרתם מרמז על שכל מה שיקרה בעולם, שתהיה גם גלות וחזרה לא"י, ובכלל כל מה שמתגלגל בעולם עם בנ"י נמשך מכוח התורה כדי לתקן את כל העולם, שזהו מטרתם של בנ"י; וביטא בנפרד את האדם הפרטי וכלל בנ"י, שהם שני חלקים בתיקון וקידוש ('ר' אלעזר בר' שמעון אומר: לפי שהעולם נידון אחר רובו, והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה, שנאמר "וחוטא אחד" כו', בשביל חטא יחידי שעשה זה אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה' [קידושין מ,ב]. האדם משפיע גם על התיקון הכללי, אבל עדיין יש לו השפעה על עצמו ועל הכלל, שלפעמים הכלל צדיקים גדולים והוא פחות וכדו', כך שזה שני גילויים בתיקון העולם וקידושו). שכך בא ריב"ל לבטא שיש תיקון לכל העולם (ריח), וזה נעשה ע"י כל אחד מבנ"י (נשמה) ובכלל בנ"י יחד (מחנה), והכל יסודו במתן תורה. או בדומה, יש תיקון עולם שזהו המשל בריח בעולם, יש תיקון האדם עצמו שזהו המשל בנשמה וגופו, ויש השפעה מיוחדת בפרט על בנ"י, שאם שומרים תורה אז באה לנו טובה, ואם לא אז ח"ו ההיפך; שזה נעשה מכוח קבלת התורה. או בדומה, הריח מרמז שהעולם קיבל אז את עמידתו בעולם (שזה נרמז בחיבור בריח לשמים, שכבר לא גשמי מנותק מהקדושה): 'דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב (בראשית א, לא) "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי", ה' יתירה למה לי? מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית, ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו' (שבת פח,א). ועל כל אחד מישראל חלה החובה לשמור תו"מ כדי להביא קדושה בעולם דרך חלקו בעולם (שזהו שהנשמה פרחה), ויחד ע"י כלל בנ"י יחד בא תיקון לעולם (שהתורה לא יכולה להתקיים כולה אלא רק ע"י כלל בנ"י, שיש בו כהנים לוים ישראלים ונשים [שיש מצוות ששייכים לכהנים ולא ללוים וכדו']) ובפרט בכלל בנ"י בא"י (שזהו הרמז במחנה).