'אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס; וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה. והיה העולם שמם עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם, ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה' (יבמות סב,ב). 'י"ב אלף תלמידים היו לר"ע מעכו ועד אנטפריס וכולם בפרק אחד מתו. למה? שהיתה עיניהם צרה אלו באלו, ובסוף העמיד שבעה: רבי מאיר ורבי יהודה רבי יוסי ור' שמעון ורבי אלעזר בן שמוע ורבי יוחנן הסנדלר ור' אליעזר בן יעקב. ואית דאמרי: ר' יהודה ור' נחמיה ורבי מאיר רבי יוסי ורשב"י ור' חנינא בן חכינאי ורבי יוחנן הסנדלר. אמר להם: בניי! הראשונים לא מתו, אלא שהיתה עיניהם צרה אלו לאלו, תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם. עמדו ומלאו כל ארץ ישראל תורה' (ב"ר סא,ג [גם בקהל”ר יא,ו מובא כמו בב”ר כעין האית דאמרי רק שמחליף את ר' חנינא בן חכינאי בר”א בנו של ריה”ג (אם נרצה שלא להוסיף עוד שמות, אז אולי אפשר שבקהל”ר היה שילוב בין שתי הדעות שבב”ר, והיה רשום בקיצור 'ר' אליעזר ב”י' והמעתיק פתח בן יוסי במקום בן יעקב, ובהמשך הוסיפו שזה ריה”ג כי ידוע שהיה לו בן בשם אליעזר. אולם קשה סתם לומר שזהו טעות במיוחד שבכל כתה"י של קהל"ר כך מובא, וכן מובא ר"א בן ריה"ג ביחד עם חלק מהתלמידים האחרים כשנכנסו לכרם ביבנה [ברכות סג,ב], כך שברור שזו עוד גרסה)]). לכאורה לא ברור, האם היו לר"ע בתלמידים השניים חמשה או שבעה? אפשר לומר שהיו לו כמה תלמידים (שהרי ברור שאם לימד והקהיל קהילות ברבים, אז היו לו עוד תלמידים רבים) אלא שהחמשה או השבעה הם היו העיקריים והגדולים שבהם. והנה יש הבדל בין הנאמר בגמ' לנאמר בב"ר, שבגמ' נאמר 'והיה העולם שמם עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם … והם הם העמידו תורה אותה שעה', שאפשר להבין שהכוונה שבזמן מיתת התלמידים הראשונים לא היה בעולם ת"ח, עד שבא ר"ע לדרום ושם לימד חמשה, כמו שמובא בגמ' מיהם החמשה, וכן בדעה הראשונה בב"ר מובא בחמשה הראשונים מתוך השבעה את אותם חכמים, אלא שמוסיפים עוד שנים 'ורבי יוחנן הסנדלר ור' אליעזר בן יעקב' שאותם אולי לימד בהמשך, ולא היו מהתלמידים שלימד ישר לאחר שמתו התלמידים הראשונים, לכן נאמר בב"ר 'ובסוף העמיד שבעה', שכשמסתכלים על כל מי שלימד זה יוצא שבעה, כי לימד גם שנים נוספים אח”כ. לכן גם בב"ר לא מוזכר שהיה העולם שמם עד שלימדם, כי את השניים האחרונים לימד כשהחמשה הראשונים כבר העמידו את התורה, אלא שכאשר השניים הצטרפו אז גם הם התווספו ללמד את התורה בישראל. עוד אפשר אולי שעל החמשה מובא גם שנסמכו ע"י ריב"ב: ' … מה עשה יהודה בן בבא? הלך וישב לו בין שני הרים גדולים, ובין שתי עיירות גדולות, ובין שני תחומי שבת, בין אושא לשפרעם. וסמך שם חמשה זקנים, ואלו הן: ר"מ ור' יהודה ור' שמעון ור' יוסי ור' אלעזר בן שמוע' (סנהדרין יד,א) [אמנם מיד מובא 'רב אויא מוסיף אף ר' נחמיה', אולם לדעה הרגילה שנאמרה קודם לא נאמר ר"נ]. ממילא יכול להיות שגם יש לדייק בין מה שנאמר בגמ' 'העמידו תורה', לבין הנאמר בב"ר 'עמדו ומלאו כל ארץ ישראל תורה'; שאפשר שבגמ' הכוונה להעמדת ההלכה, שהחמשה הם אלו שנסמכו (בהמשך כנראה גם האחרים נסמכו, אבל בהתחלה סמוך לזמן שהיה חוסר גמור בחכמים רק הם נסמכו), ואילו מה שנאמר שבעה הם אלו שמילאו את ישראל תורה, שהכוונה שלימדו תורה לכלל ישראל ולאו דווקא פסיקת ההלכה, אלא גם דעות שונות בהלכה ומדרשים וכדו'. או שאולי אותם המוזכרים בגמ' הם אלו שחלקו בהלכה או העבירו מסורות, ולכן מובאים פעמים רבות כדעות בחז"ל, לכן בגמ' הם מודגשים, ובב"ר הוסיפו גם את אותם שלא מופיעים כדעות פעמים רבות. אולי ההבדל בין הדעה הראשונה לשניה בב"ר, זה שהראשונה מדברת על מעלה חשובה בדעה של התנא, לכן מובא ר"א שחולק רבות, וכן ראב"י שדעתו חשובה, שנאמר עליו 'משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי' (יבמות מט,ב) 'משנת רבי אליעזר ב"י קב ונקי – קב מדה קטנה כלומר במקומות מועטים הוא נזכר במשנה [או בברייתא]' (רש"י). ממילא לכן מצד אחד הוא חשוב ביותר, שדעתו מכרעת, ולכן הדעה הראשונה הביאה אותו כמפיץ תורה בישראל, אבל הדעה השניה שמתמקדת בריבוי הפצת התורה, כיון שמשנתו מועטת אז אי אפשר לשים אותו כמרבה תורה בישראל, ולכן לא הביאה אותו. אבל כן מביאה את ר"נ שהוא בעל התוספתא (סנהדרין פו,א), שזהו ריבוי גדול מאוד של תורה (שמוסיף הרבה על המשנה), ולכן הוא כן דוגמה לריבוי תורה. כמו כן מביא את רחב"ח שנאמר עליו שהרצה במעשה מרכבה לר"ע (חגיגה יד,ב) כך שמוכח שהיה יודע הרבה חכמת התורה שאפילו לימד את ר”ע רבו. אלא שלכאורה קשה לחלק כך כיון שלא מובא (בדעה השניה) ר”א, והרי עליו נאמר שהיו רבים שלמדו אצלו: 'אמר רבי: כשהיינו לומדין תורה אצל רבי אלעזר בן שמוע היינו יושבין ששה ששה באמה' (עירובין נג,א). אולם אולי לימד במקום קטן ולכן הצטופפו כדי לשמוע את דבריו, אולם יחסית לא לימד להרבה; או שבאו רבים למקומו אבל לימד רק שם, כך שיחסית אין בזה הפצת תורה לרבים מאוד, להבדיל מחכמים אחרים שהיו הולכים גם למקומות אחרים ומרכזיים, כמו שבכמה מקומות בחז"ל מופיע על קבוצות של חכמים שבאו ולימדו והוא לא מופיע ביניהם (כגון בברכות סג,ב. שבת לג,ב. יר' חגיגה ג,א); וכן אפשר שלימד רבים (שהרי היה ממעמידי התורה באותה שעה) אולם מצד ריבוי הדברים שלימד זה היה יחסית מועט לגודל של הלימוד שהאחרים לימדו. או שבתחילה לימד רבים אולם אח"כ זה פחת יחסית (ולכן מה שלא מופיע זה בסיפורים בשנים יותר מאוחרות כגון כשבאו לכרם ביבנה [ברכות סג,ב]), אולם עדיין צ”ע. אלא נראה שהיו החכמים מתקבצים יחד לפעמים בזמנים כאלו ואחרים ומלמדים (כמו שהבאנו דוגמאות קודם), ולכן מי שראה אותם זיהה אותם כתלמידי ר"ע שבאים וממשיכים את תורת ר"ע בעולם, ולכן אמר את החכמים שהיו באותו זמן יחד (ולכן לדוגמה אמרו בגמ' כמו שהיה כשבאו ליסמך ע”י ריב”ב), והיה חשיבות לקיבוץ החכמים כיון שכשבאים כמה חכמים זה משפיע יותר על חיזוק התורה, ולכן אז היה בולט שר”ע העמיד את התורה, ולכן הביא את אותם חכמים שראה יחד אותו ת”ח שמסר את שמם; או שכל חכם למד אצל כמה חכמים, ולכן אפשר לזהותו כתלמיד ר”ע או כתלמיד של חכם אחר, ולכן החכמים השונים זיהו כל אחד אחרת את היחס של הדבקות של תלמידי ר”ע כקשורים בצורה חזקה ביותר לתורת ר”ע שהם נחשבים כממשיכי דרכו העיקריים (אולי גם זה השתנה בזמנים שונים; או שגם ראו אותם יחד כמו שהעמדנו קודם). נראה שבכוונה זיהו במספרים של חמש ושבע כעיקר תלמידיו, שזה בא לבטא את החיבור לתורה, שיש בתורה חמשה ספרים או שבעה (שבת קטו,ב-קטז,א), שבכך באו לבטא שתורת ר"ע היא גילוי תורה בשלמות. זה גם רומז שר"ע קשור במיוחד לתורה, שלכן משה רצה שר"ע יוריד את התורה בסיני (מנחות כט,ב).