"ורדפתם את איביכם ונפלו לפניכם לחרב. ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדפו ונפלו איביכם לפניכם לחרב" (ויקרא כו,ז-ח). '"ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדפו". "מכם" – מן החלשים שבכם, ולא מן הגבורים שבכם. "ומאה מכם רבבה ירדפו" – וכי כך הוא החשבון?! [ס"א: והלא לא היה צריך לומר אלא "מאה מכם שני אלפים ירדופו"?!] אלא אין דומה המרובים העושים את התורה למעוטים העושים את התורה. "ונפלו אֹיביכם לפניכם לחרב" – שיהיו נופלים לפניכם שלא כדרך הארץ' (ספרא). רבנו בחיי מסביר (גם) ע"ד הפשט: 'מאה – ומאה חמשיות מכם רבבה ירדופו. והנה יבא החשבון מכוון ושוה, כי כשם שיש במאה עשרים חמשיות, כן יש ברבבה עשרים פעמים חמש מאות שהם מאה חמשיות'. בין אם נסביר כפשט (רבנו בחיי) או כהבנה העמוקה (כמדרש ושאר הפרשנים), מדוע נאמר דווקא חמשה ולא כמות אחרת? ויותר מזה לר"ב מדוע צריכה התורה ללמד אותנו חשבון, הרי לפי דבריו זה יוצא אותו דבר? בפשטות אולי אפשר לומר שהתורה מתייחסת לצורת הלחימה של הלוחמים, שאולי בתקופת התנ"ך היו חוליות של חמשה לוחמים, ולכן התורה דיברה על מצב כזה שזהו המקרה המצוי. וכמו"כ י"ל שהיו גם קב' של מאה (ולפי ר"ב י"ל שהיו גם יחידות של מאה חוליות של חמשה), שכך היו מחולקים (כעין חוליות, מחלקות ופלוגות וכו' בזמננו), ממילא מה שהתורה דיברה זה על המציאות, שדיברה תורה כלשון בני אדם. או שמה שהתורה הביאה גם מאה חמישיות לר"ב זה משום שכשיש כמות גדולה של לוחמים אז יותר מקבלים אומץ, ולכן כיון שהאויבים רבים יותר אז יותר קשה להכניעם, לכן צריך לומר גם בכמות גדולה יותר. אולי בכוונה התורה אמרה ע"פ חשבון שמוזכר בו מאה, שזה מרמז על בנ"י כהמשך אברהם, שיצחק נולד בגיל מאה של אברהם (והוא המשכו). באברהם מצאנו שהמעטים ניצחו את הרבים, במלחמת אברהם עם ארבעת המלכים; שהם היו הרבה יותר ממנו וגם חזקים יותר, שהרי מדובר על המעצמות ששלטו בעולם בזמן ההוא, ובתוכם נמרוד השליט החזק ביותר (ראה ב'תורת המקרא' "לך לך" [אות ב], למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א), ובכ"ז אברהם ניצחם. לכן התורה מרמזת בזה על כוח הקדושה של בנ"י, שמנצחים במלחמות בזכות השגחת הקב"ה עלינו, ששם ה' נקרא עלינו, כמו שהיה אצל אברהם. עוד נראה שמה שהתורה נקטה במספר חמשה זה כנגד חומשי התורה, לרמז שהתורה מגינה עלינו בזכות שמירתנו אותה (בלימוד ומעשה), שזהו התחלת הפרשיה: “אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם" (ויקרא כו,ג). לכן התורה ביטאה במלחמה גילוי כנגד התורה, לרמז שהתורה מגנת עלינו, שמחילה השגחה על גבי הלוחמים (שלכן זה מתגלה במספר הלוחמים); וכן כמו שהתורה זה גילוי שם ה' כך גם במלחמותינו זה גילוי שם ה' בעולם, ששם ה' מתרבה וגודל בזכות ניצחוננו במלחמות. (ומה שהביאה התורה גם מקרה של מאה זה כרמז לשלמות, שהוא מספר שלם גדול [להבדיל מעשרה שהוא שלם אבל לא גדול]). עוד נראה שחמשה מרמז על השגחת ה' שמופיעה עלינו, כמובא באבות: 'רַבִּי חֲלַפְתָּא בֶּן דּוֹסָא אִישׁ כְּפַר חֲנַנְיָה אוֹמֵר: עֲשָׂרָה שֶׁיּוֹשְׁבִין וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵּינֵיהֶם … וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ חֲמִשָּׁה? שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ט, ו): "וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ"' וכו' (אבות ג,ו). אמנם שם מובאים עוד מספרי אנשים שהשכינה שרויה ביניהם, אולם התורה נקטה דווקא חמשה כיון שעליהם נאמר הפס' "הבונה בשמים מעלותו [מעלותיו] ואגדתו על ארץ יסדה הקרא למי הים וישפכם על פני הארץ ה' שמו" (עמוס ט,ו). ששם ה' מתגלה בעולם ע"י האגודה של בנ"י בארץ: 'ואימתי הוא מתעלה? כשהן עשויין אגודה אחת, שנאמר "ואגודתו על ארץ יסדה"' (ויק"ר ל,יב); כך ראוי להביא זאת בקשר למלחמה, שבשעת מלחמה יש איחוד גדול בין הלוחמים, וע"י המלחמה כשמנצחים מתעלה שם ה' בעולם. [נראה שדרשו בויק"ר ש"יסדה" מכוון גם אחורה לשמים, שמעלותיו בשמים יסודה על אגודתו בארץ; אולם אולי גם דרשו בקרי וכתיב, שהקרי בפס' "הבונה בשמים מעלותיו", ובכתיב כתוב "מעלותו", כדי לרמז כעין שאע"פ שיש שמים ששם ודאי שמעלותיו תמיד, בכ"ז יש מה שמעכב את ההתעלות בשלמות, שזהו הארץ, ולכן נכתב 'מעלותו', כעין שיקרא "מ-עלותו" - מה מעכב מעלותו בהתעלות? "ואגדתו על ארץ יסדה", אגודת בנ"י, שזהו היסוד להתעלותו, ולכן רק כשמתאחדים אז שמו מתעלה]. עוד אולי רומז שגם אם לא כולם צדיקים, בכ”ז שם ה' מתגלה עלינו לניצחון למען שמו, שלכן זה נרמז בפס' הזה שבו נרמז גם על שיתוף הרשעים: 'א"ר חנא בר בזנא א"ר שמעון חסידא: כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית … אביי אמר מהכא: (עמוס ט, ו) "ואגודתו על ארץ יסדה"' (כריתות ו,ב). אולי אפשר גם שמרמז דווקא בחמשה כמו שנאמר באבות על השראת שכינה בחמשה, ומסביר הרמב"ם: 'ופירוש אגודה – מה שאוגד אדם בידו אחת, והיד יש בה חמש אצבעות שבהן יאגוד, וכלל החמש אצבעות יקרא גם כן אגודה', לפי זה נראה שמרמז במלחמה בחמשה לוחמים על היותנו כעין יד ה' בעולם, שדרכנו מתגלה כח ה' בעולם. ע"פ התפא"י הכוונה בחמשה: 'ומנין אפילו חמשה – כדאשכחן ב"ד של ה' לסמיכת זקנים ולעגלה ערופה', שלפי זה אולי התורה בכוונה נקטה חמשה כנגד מינוי הדיינים, שע"י שנסמכו יכולים לדון קנסות ('סמיכת הזקנים – הוא מינוי הדיינין' וכו' [פירוש הרמב"ם, משנה סנהדרין א,ג]), ועגלה ערופה קשורה להרוג שנמצא שצריך ג' מהסנהדרין הגדולה שימדדו לעיר; שבזה רמז שבמלחמה יש סכנת חיים והרוגים, ובמלחמה יש כיבוש ערים (וכן בדר”כ המלחמות הם בשטח הפתוח, מחוץ לערים ולא בתוכם, כעין שההרוג נמצא בשטח מחוץ לערים), וכמו קנס זה מעבר למה שהדין הרגיל מחייב ע"פ המעשה שעשה (שבלי קנס הוא רק צריך להחזיר חזרה את מה שגנב במציאות מהשני), כך גם במלחמות ישראל יש כח השגחה מה' (כעין הדיין שפוסק) שמשפיע עלינו כח לקחת את אויבנו הרבה יותר ממה שע”פ הצד הפשוט הטבעי היה צריך להיות. אולי אפשר ע"פ גרסת הברטנורא במשנה ופירושו: 'ומנין אפילו חמשה? שנאמר "בקרב אלקים ישפוט" – שלשה דיינים ושני בעלי דינים' (ר"ב), שזה מרמז על עניין הדיינים שהם דנים את בעלי הדין בדין אמת, וזה משפיע על כיבוש א"י והגנתה, כמו שדרשו חז"ל על הפס' “צדק צדק תרדף למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה' אלקיך נתן לך" (דברים טז,כ): '"למען תחיה וירשת את הארץ”. מלמד שמינוי הדיינים כדאי להחיות את ישראל, ולהושיבם על אדמתם (ושלא להפילם בחרב)' (ספרי על הפס').