איסור חדש בימינו , לע"נ הנרצחים בפיגוע באלעד ז"ל הי"ד!
נכתב על ידי izik28, 6/5/2022
בסד
ד"ת לשבת אמור תשפב
איסור חדש בימנו
--------------------------------------------------------
בפרשת אמור אנו קוראים על מצווה לא מוכרת לנו מספיק כפי שאומר הפ"ס," וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם." ,ספר החינוך מסביר" מצוה שג - לא לאכול לחם מתבואה חדשה לפני הקרבת העומר
שלא לאכול מתבואה חדשה קודם כלות יום שישה עשר בניסן, שנאמר "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה" (ויקרא כג, יד).
משרשי המצוה לפי שעיקר מחייתן של בריות היא בתבואות ועל כן ראוי להקריב מהן קורבן לשם אשר נתנה, טרם יהנו מהן בריותיו. וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה (ברכות לה.) בדומה לזה: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל, וכל זה להכשיר עצמנו שנהיה ראויין לקבל מטובו, וכמו שכתבתי בספר זה פעמים רבות. וביום שישה עשר בניסן היינו מקריבין בזמן הבית קורבן העומר מתבואה חדשה מן השעורים, כי היא התבואה המבכרת יותר מן החיטים, והיא מתרת כל התבואות.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (מנחות ע.) שחמש תבואות לבד הן, שהן בכלל איסור החדש והן: חיטה, ושעורה, וכסמת, שבלת שועל, ושיפון. ובזמן הבית, משקרב העומר ביום שישה עשר בניסן, היה מותר החדש בירושלים. ומקומות הרחוקים מותרין אחר חצות, לפי שאין בית דין מתעצלין בו עד אחר חצות ועל כן היה מותר להם בכל מקום לסמוך על חזקה זו. והיום בעוונותינו שאין מקדש – אסור מן התורה כל היום. ובמקומות שעושין שני ימים טובים – אסור כל יום שבעה עשר עד לערב, מדרבנן. ויתר פרטיה במנחות פרק עשירי ובמקומות [משבועות] משביעית ומעשרות וחלה.
ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן, בין בפני הבית בין שלא בפני הבית, בזכרים ונקבות. ומי שעבר על זה, ואכל כזית מפת חדש קודם יום הקרבת העומר – חייב מלקות".
המדרש מסביר," האיסור על אכילת התבואה החדשה, חל על כל תבואה מחמשת מיני דגן שנזרעה החל מי"ג בניסן של השנה שעברה. הקרבת מנחת העומר בזמן שבית המקדש היה קיים או יום י"ז בניסן (שכן מחמת תקנתו של רבן יוחנן בן זכאי נאסר יום ט"ז כולו לאכילת חדש) מתירים את כל התבואה שנזרעה מתאריך זה בשנה שעברה, עד תאריך זה בשנה הנוכחית. הסיבה לתאריך זה הוא שלפי ההלכה, לכל זרע שנזרע לוקח שלושה ימים להשתרש באדמה, ויוצא שכל זרע שנזרע בי"ג בניסן, השתרש עד ט"ז ניסן, שהוא יום הבאת קורבן העומר, והותר על ידו." הדבר המדהים הוא שגם ביחסי אישות כהלכה בין גבר ואישה לוקח לזרע שלשה ימים לפני שהוא נפסל , הדבר מקביל להבאת זרע של קיימא לעולם , בכך מושלמת חתונת אותו זוג בדיוק כאותו זרע שנזרע באדמה כדי להצמיח שורשים ופירות ,כך הדבר אצל בני האדם , האישה הרי היא כאותה אדמה המצמיחה פירות טובים ולא באושים חלילה, כל זה גם מתקשר ליום העמאות ה שבעים וארבע שחגגנו למדינתנו היקרה ! שהרי אנו באנו ארצה לבנות להיבנות בה , והדבר אפשרי רק ע"י הבאת דור ישרים מבורך שימשיך את דרכנו בארץ זו .
ביום השני של חג הפסח (ט"ז בניסן), שהוא היום הראשון של חול המועד, הקריבו את קורבן מנחת העומר בבית המקדש, שהתיר את התבואה החדשה.
לפי תיאור המשנה במסכת מנחות, הכנת מנחת העומר נעשתה ברושם גדול בתקופת בית שני, "כדי להוציא מלִּבּן של צדוקים", כלומר לבטל את דעת הצדוקים שסברו שיש להקריב את העומר במוצאי שבת שאחרי יום טוב, ולא ביום ט"ז בניסן. קציר העומר נעשה בלילה, וקציר זה שקצרו בית דין לצורך הקרבת העומר, היה הקציר הראשון בארץ ישראל.
בזמן שהוקרבה מנחת העומר, היה מותר לאכול מהתבואה החדשה בכל ארץ ישראל מחצות היום אף שאין ידוע אם הקורבן הוקרב כבר, כיוון שחזקה שבית הדין עשו את המוטל עליהם, וקורבן העומר הוקרב.
איסור חדש כיום
חז"ל פירשו שיש שני זמנים לגבי היתר החדש: א' בזמן שאין בית המקדש קיים ואין קרבן, אסור לאכול מן החדש "עד עצם היום הזה" - היינו עד שיאור המזרח של יום ט"ז בניסן. ב' הזמן השני הוא "עד הביאכם את קרבן אלהיכם", היינו בזמן שבית המקדש קיים, אסור לאכול חדש גם ביום ט"ז, עד שיקריבו את מנחת העומר על המזבח.
משחרב בית המקדש, תיקן רבן יוחנן בן זכאי לאסור אכילת תבואה חדשה, כל יום ט"ז, שמא בית המקדש יבנה ויאכלו לפני הקרבת מנחת העומר, וכן הלכה. לפי מסקנת הגמרא, רבן יוחנן בן זכאי לא תיקן תקנה אלא דרש את הפסוקים אחרת, כך שהמלים "עד עצם היום הזה" משמעותן: שגם באותו יום אכילת חדש אסורה.
מזה יוצא, שבארץ ישראל אסור חדש עד יום י"ז בניסן, ואיסור זה הוא מן התורה בזמן שאין בית המקדש קיים. לדעת הראשונים שסוברים שחדש בחוץ לארץ מדאורייתא, ובחו"ל מקיימים שני ימים טובים מחמת ספק שמא יום זה אינו ט"ז בניסן אלא ט"ו, איסור חדש לא ניתר עד ליל יום י"ח, שמא אינו י"ח אלא י"ז. אמנם בפועל, רוב תושבי חוץ לארץ נהגו להקל באיסור חדש בחוצה לארץ, משום שסמכו על דעת הסובר שאין איסור חדש נוהג אלא בארץ או שסוברים שאינו שייך בשדה של נכרי או שסומכים על ספק ספיקא שסתם תבואה מותר בכל מקרה, לדעת השולחן ערוך ורוב הראשונים, איסור זה נוהג מדאורייתא גם בחול."
במוצאי חג ראשונן אנו אומרים את סדר קצירת העומר " התלמוד2 מתאר את טקס הקציר המרשים שנערך מדי שנה בליל ט"ז בניסן, מוצאי החג הראשון של חג הפסח. השדה שנבחרה לביצוע הטקס הייתה שדה של שעורים משובחות שהייתה קרובה לירושלים; התושבים מהעיירות הסמוכות היו נוהרים אל המקום כדי להשתתף ולצפות במחזה.
שליח בית דין היה זה שממונה על הקצירה, אך בטרם הוא התחיל לקצור היה עליו לשאול את המשתתפים כמה שאלות. כשמגל בידו הוא היה שואל:
"בא (שקעה) השמש"? האם אשתמש במגל זה שבידי? האם אניח את השיבולים בקופסה זו? על כל שאלה הוא היה חוזר שלוש פעמים, ובכל פעם הנוכחים היו משיבים "הן" – כן! בתום חילופי הדברים הוא היה קוצר כמות גדולה של שעורים אותם הביאו לירושלים.
בבית המקדש היו בוררים את הגרגרים, קולים אותם, טוחנים ומנפים אותם בשלוש עשרה נפות. את הסולת המשובחת שנוצרה היו מערבים בשמן והכוהן היה מניף אותה; חלק מן המנחה נשרף על המזבח, והחלק האחר ניתן לכוהנים.
כאשר בורא העולם העניק את הציווי לעם ישראל, הוא גם ציין את התאריך בו יהיה עליהם לקיים את המצווה: "ממחרת השבת."
חכמי ישראל קיבלו במסורת מדור לדור כי אין הכוונה לשבת, היום השביעי בשבוע, אלא ליום שבתון – כלומר יום חג בו שובתים ממלאכה. כך, מצוות הקרבת העומר קוימה ביום שלאחר החג הראשון של הפסח".
הדבר מלמדנו להודות על כל דבר חדש שאנו זוכים בו , לאחר עמל בברכת שמיים , כמו התבואה החדשה ,היא הלחם המשול לאישה כמובא כמדרש ," יוסף אומר לאשת-פוטיפר שפוטיפר "לא חשך ממני מאומה, כי אם אותך באשר את אשתו" (בראשית לט ט). אבל המציאות היא שפוטיפר "לא ידע איתו מאומה, כי אם הלחם אשר הוא אוכל". מההשוואה בין הפסוקים נראה ש"הלחם אשר הוא אוכל" הוא כינוי ל"אשתו" – ע"פ המשוואה שכתובה בכותרת לפרק הזה.
גם רעואל, כהן מדין, אומר אל בנותיו: "ואיו? למה זה עזבתן את האיש? קראן לו ויאכל לחם!" (שמות ב כ). אבל בפסוק הבא מסופר: "ויואל משה לשבת את האיש, וייתן את ציפורה בתו למשה": לא כתוב שרעואל נתן למשה לחם! האם רעואל שיקר?! כמובן שלא: גם כאן "לחם" הוא כינוי ל"אישה" – ע"פ המשוואה שבכותרת. רעואל הבטיח למשה "לחם", כלומר אישה, ואכן נתן לו את ציפורה לאישה.
גם במשלי ט יג מסופר על "אשת כסילות הומיה" שמנסה לפתות עוברי-אורח פתיים שיבואו אליה בסתר, והיא אומרת להם "מים גנובים ימתקו, ולחם סתרים ינעם" – שוב, לחם הוא כינוי לאישה" .
בדיוק כמו אותו זרע שנזרע ב יג ניסן [יום פטירת אבא ז"ל] ורק לאחר שלשה ימים הוא מותר , כפי שהסברתי לעיל , כך הדבר בכל דבר חדש, עלינו להודות לאל עליון על כל הטוב שמקיף אותנו ולא להתיייחס אליו כמובן מאליו , רק אז, הוא מותר לנו , ולו רק בגלל ההודאה והכרת הטוב לקב"ה .
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
