"ועתה הרגו כל זכר בטף וכל אשה ידעת איש למשכב זכר הרגו. וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר החיו לכם" (במדבר לא,יז-יח). 'תניא נמי הכי: "וכל אשה יודעת איש", בראויה ליבעל הכתוב מדבר. אתה אומר בראויה ליבעל או אינו אלא נבעלה ממש? כשהוא אומר "וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר", הוי אומר בראויה ליבעל הכתוב מדבר. מנא ידעי? אמר רב הונא בר ביזנא אמר ר' שמעון חסידא: העבירום לפני הציץ, כל שפניה מוריקות בידוע שהיא ראויה ליבעל, כל שאין פניה מוריקות בידוע שאינה ראויה ליבעל. אמר רב נחמן: סימן לעבירה הדרוקן. כיוצא בדבר אתה אומר (שופטים כא, יב) "וימצאו מיושבי יבש גלעד ארבע מאות נערה בתולה אשר לא ידעו איש למשכב זכר" מנא ידעי? אמר רב כהנא: הושיבום על פי חבית של יין, בעולה ריחה נודף, בתולה אין ריחה נודף. ונעברינהו לפני ציץ? אמר רב כהנא בריה דרב נתן: (שמות כח, לח) "לרצון להם" כתיב, לרצון ולא לפורענות. אי הכי במדין נמי? אמר רב אשי: "להם" כתיב, להם לרצון ולא לפורענות, ולעובדי כוכבים אפילו לפורענות' (יבמות ס,ב). בפשטות כיון שבנ"י הם בעלי מעלה של קדושה, לא ראוי להשתמש בציץ כדי לפגוע בבנ"י, אלא רק כדי להביא טוב לבנ"י. אולי לכן מובא בהמשך הגמ': 'תניא, וכן היה ר"ש בן יוחאי אומר: קברי עובדי כוכבים אינן מטמאין באהל, שנא' (יחזקאל לד, לא) "ואתן צאני צאן מרעיתי אדם", אתם אתם קרויין אדם ואין העובדי כוכבים קרויין אדם' וכו' (שם ס,ב-סא,א). שלכאורה מה הקשר שהובא לכאן? היו שלמדו שרשב"י למד את דין קברי עכו"ם ממלחמת מדיין, שלכן נאמר 'וכן היה רשב"י אומר', לחבר לדין גיורת בת פחות משלוש שנים ויום, שאת שניהם למד ממלחמת מדיין. אולם זה דחוק מאוד כיון שבברייתות שונות לא מחוייב שבאו אחד אחרי השני (כמו שמצינו כמה פעמים בגמ' שטוענים שאין קשר בין שתי ברייתות כהמשך), כך שזה שנאמר 'וכן' לא בטוח שזהו המשכה של הברייתא שהובאה קודם. יותר מזה, הרי רשב"י אומר במפורש שלומד זאת מיחזקאל (ומה שמובא בגמ' ממלחמת מדיין זה כדי להקשות על רשב"י. ומה שמביאים ראיה שהרמב"ם אומר 'ואין העכו"ם מטמא באהל ודבר זה קבלה הוא, והרי הוא אומר במלחמת מדין כל נוגע בחלל ולא הזכיר שם אהל' [הל' טומאת מת א,יג]. הרי הרמב"ם מביא זאת כאסמכתא ולא כמקור, כך שקשה לומר שלמד שרשב"י למד זאת ממלחמת מדיין, אלא יותר משמע שמתכוון שנלמד מדברי נביאים שזהו קבלה – מהפס' שביחזקאל, ומביא כאסכתא שכך גם קצת משמע מדיוק בפס' במלחמת מדיין. אמנם בכך אפשר שלכן הביאו זאת כאן בגמ' כדי לרמז שיש קצת אסמכתא ממלחמת מדיין, אולם אין זה דברי רשב”י). בפשטות י"ל שהגמ' הביאה זאת כאן כיון שמקשה הגמ' על רשב"י ממלחמת מדיין, אז קישרו זאת לכאן שמדברים על דברי רשב"י שקשור ללימוד ממלחמת מדיין (ואף בהתחלה הקשו לו ממלחמת מדיין עד שהסבירו מה הכוונה בפס'). אולם אפשר שהביאו זאת כאן בהמשך להסבר שאמרו שהציץ לא ראוי להביא פורענות לישראל אבל לגויים כן, ולכן הביאו את דברי רשב"י שבנ"י נקראים אדם, שיש בנו מעלה מיוחדת בקדושה שלכן לא ראוי להביא פורענות מהציץ שהוא כלי קודש, גם אם חטאנו (ובטח שכאן מדובר בראויה ליבעל ולא שנבעלה באיסור). אולי אפשר יותר מזה, הציץ מכפר על עזות פנים, ששיאה זהו בזנות: 'ציץ מכפר על מעשה עזי פנים, כתיב הכא (שמות כח, לח) "והיה על מצח אהרן", וכתיב התם (ירמיהו ג, ג) "ומצח אשה זונה היה לך"' (ערכין טז,א). ממילא נראה שזהו ההבדל בין בנ"י לגוים, שהם במהותם עזי פנים וקרובים לזנות, ולכן נקראים כעין בהמות ולא אדם. לכן כשמעבירים לפניהם את הציץ אז פניהם מוריקות כביטוי לקשרם לזנות, שזה בעצם זה שיכולות ליבעל. אבל בבנ"י כיון שאנו בעלי מעלה של "אדם" שקשורים לקדושה וענווה, אז גם אם ראויה ליבעל בכ"ז בראיית הציץ היא מתחברת לקדושה וענווה, שהציץ היה משפיע עליה קדושה וריחוק מעזות מצח (שהרי לא מדובר שבנות יבש גלעד חטאו בזנות [ואף אם היו שחטאו אולי מיד היו חוזרות בתשובה בשל ראיית הציץ]), ממילא לא היה הציץ בודק אותן, כיון שלא היו פניהן מוריקות (כיון שלא היה גילוי של קשר לזנות). (אמנם בפשט הגמ' משמע שלא ראוי לבדוק בציץ, ולא שלא יכולים לבדוק בציץ). לכן הובא כאן דברי רשב"י שהגוים אינם קוראים אדם, ושזה דבר מהותי ביותר, שאפילו בטומאת קבר זה בא לידי ביטוי, ממילא גם בראיית הציץ אין להן אפשרות לשנות מגילוי של זנות, להבדיל מבנ"י.