"ובשנה הרביעת יהיה כל פריו קדש הלולים לה'" (ויקרא יט,כד). 'כיצד מברכין על הפירות? ... מנא ה"מ? דתנו רבנן: (ויקרא יט, כד) "קדש הלולים לה'" מלמד שטעונים ברכה לפניהם ולאחריהם, מכאן אמר ר"ע: אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך ... אלא סברא הוא: אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה' (ברכות לה,א). 'ברכה ראשונה אין לה שיעור, שעל כל הדברים מברכים לפניהם בכל שהו, שאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה' (טור או"ח סימן רי). למסקנה הסיבה שמברכים ברכה ראשונה זה דין מסברא, ואילו דברי ר"ע זה אסמכתא בעלמא ('אלא סברא הוא אסור לאדם שיהנה כו'. וקרא דנסיב לעיל אסמכתא בעלמא, והגמרא היה סבור מתחלה דלמוד גמור הוא'. תוס'). אולי בזה מובן הגרסה שבספרא: '"הלולים" – מלמד שהוא טעון ברכה לפניו ולאחריו. מיכן אמרו: היה ר' עקיבא אומר לא יטעום אדם כלום קודם שיברך' (ספרא על הפס'). שלכאורה הנוסח משובש, שמה שייך לומר שמהפס' אמרו שר"ע אומר שאדם צריך לברך לפני שיטעם, כאילו הפס' הוא מלמד על דברי ר"ע, היה צ"ל כמו שמובא בברייתא בגמ', שר"ע אמר מהפס'...? אלא אולי בכוונה נאמר כך כדי להדגיש שאין זה לימוד ממש מהפס' אלא רק אסמכתא, ולכן אמרו מכאן מה שר"ע אמר מסברא, שהביאו זאת כאסמכתא כדי להביא את דברי ר"ע. (ואין צריך לומר שחלקו האם ר"ע למד את האסמכתא או החכמים אחריו, אלא אפשר שר"ע למד זאת, ורק הביאו בצורה שיודגש שישמע שזה אסמכתא). אולם מדוע בכלל להביא את האסמכתא הזאת? בפשטות זה כדי לחזק את הדין, כעין שיש לזה רמז כבר בתורה. אולם אולי אפשר שרמז זאת כדי לבטא את הנאמר בפס' "כל פריו", שהנה ישנה מחלוקת כמו שמביא הב"י (על הטור שם): 'ברכה ראשונה אין לה שיעור וכו'. כ"כ התוספות (לט.) והרא"ש והרשב"א בפרק כיצד מברכין, גבי הא דא"ר חייא בר אבא: אני ראיתי את רבי יוחנן שאכל זית מליח ובירך עליו תחלה וסוף. וה"ר יונה כתב שם שעל פרי פחות מכשיעור מברך לפניו שהכל, ולא משמע כן מדברי התוספות והרא"ש, ובהדיא כ"כ הרא"ש גבי ברכה אחרונה דז' מינים שכתב רבינו בסוף הסימן שדבר הראוי לברך עליו ברכה מעין ג' בשביל חסרון השיעור לא שייך בו ברכה אחרת. וכ"כ הרמב"ם בהדיא בפ"ג. וכתב בכלבו בשם רב אחא משבחא דעל פחות מכשיעור א"צ לברך אפילו שהכל, ואין כן דעת כל הפוסקים כמו שנתבאר'. יוצא שלדעת כל הפוסקים תמיד מברך ברכה ראשונה, ואילו לשאלתות דרב אחאי לא מברכים אם אין בו שיעור. אולי לכן בא ר"ע ודרש אסמכתא על הפס', שבזה בא לומר שאמנם מצד הסברא יש מקום לחשוב שדבר שאין בו שיעור אין בו חשיבות ולכן שלא יברך, אולם בכ"ז יש לברך כיון שאין להנות כלל מהעולם בלא ברכה, לכן הסמיך זאת על הפס' "יהיה כל פריו קדש הלולים לה'", שמודגש "כל פריו", כאסמכתא שאפילו בלא שיעור יש לברך. אולי ר"ע בכוונה הביא אסמכתא מהפס' כדי ללמד על החשיבות וחומרת העניין שאין להנות בלא ברכה, שזה כעין הלימוד: 'רבי זעירא בעי קומי רבי אבהו: מניין שהוא טעון פדיון? שנאמר "קודש הילולים" – קודש חילולים; לא מתמנעין רבנין דרשי בין ה"א לחי"ת' (יר' מע"ש ה,ב). חז"ל דרשו "הילולים" כעין הנאמר "חילולים" (שמחליפים ה' ב-ח'), שבכך דרשו שיש לחללו אם רוצה לאכלו מחוץ לירושלים. ממילא אולי בא ר"ע לרמז שגם בברכה שאדם מברך הוא מחלל זאת מקודש לחול, כמו שמובא מיד בהמשך הגמ': 'ת"ר: ואסור לו לאדם שיהנה מן העוה"ז בלא ברכה, וכל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה מעל. מאי תקנתיה? ילך אצל חכם. ילך אצל חכם מאי עביד ליה, הא עביד ליה איסורא? אלא אמר רבא: ילך אצל חכם מעיקרא וילמדנו ברכות כדי שלא יבא לידי מעילה. אמר רב יהודה אמר שמואל: כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאילו נהנה מקדשי שמים, שנא' (תהלים כד, א) "לה' הארץ ומלואה". ר' לוי רמי: כתיב "לה' הארץ ומלואה", וכתיב (תהלים קטו, טז) "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם"? לא קשיא, כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה. א"ר חנינא בר פפא: כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאילו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל, שנא' (משלי כח, כד) "גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית", ואין אביו אלא הקב"ה, שנא' (דברים לב, ו) "הלא הוא אביך קנך", ואין אמו אלא כנסת ישראל, שנא' (משלי א, ח) "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך"' וכו' (ברכות שם). 'מעל - כנהנה מן ההקדש, דכתיב "לה' הארץ ומלואה" כדאמרינן לקמן. לאחר ברכה - הרי היא לבני אדם. גוזל להקב"ה - את ברכתו. וכנסת ישראל - שכשחטאו הפירות לוקין' (רש"י). הרי שמי שנהנה מהעולם בלא ברכה נחשב מעילה, כעין שנהנה מקדשי שמים, ולכן בברכה הוא כעין מחללו (שיהיה חולין – שיהיה שייך לנו - "והארץ נתן לבני אדם") שיוכל לאכלו בלא למעול. בנוסף נאמר שגוזל לכנסת ישראל – שהפירות לוקים בשל כך, שגם זה נרמז באסמכתא, שמובא בהמשך "ובשנה החמישת תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו אני ה' אלקיכם" (פס' כה) '"להוסיף לכם תבואתו" - המצוה הזאת שתשמרו תהיה להוסיף לכם תבואתו, שבשכרה אני מברך לכם פירות הנטיעות. היה רע"א: דברה תורה כנגד יצה"ר, שלא יאמר אדם הרי ארבע שנים אני מצטער בו חנם, לפיכך נאמר "להוסיף לכם תבואתו"' (רש"י). ממילא הברכה שמברכים לפני שאוכלים גורם שלא יהיה נזק לפירות, אלא שפע ברכה (שאין נזק וכך נשאר ברכה בפירות; וכן אם על החטא בא נזק, אז על המצווה בא הפכו – ברכה בפירות), כמו שה' מברך את הפירות בשל שמירת דין רבעי.