"וְהִקְרִיב אַהֲרֹון אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ" (ויקרא טז, ו)

"וְהִקְרִיב אַהֲרֹון אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ" (ויקרא טז, יא)

בפרשת השבוע ישנם שני פסוקים שלמרות שהם רחוקים מעט זה מזה, מאוד בולטת הכפילות שבהם: לשם מה שב הכתוב ומזכיר באותן מילים ממש, שביום הכיפורים  מכפר הכהן הגדול "בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ" באותו פר חטאת?

ענו חז"ל: לרמוז שלכהן הגדול יש שני בתים: ביתו הפרטי - "ביתו - זו אשתו" (יומא ב, א), וביתו הכללי יותר - בית שבט הכהונה. על שני בתיו אלא מתוודה הכהן הגדול ביום הקדוש: הוידוי הראשון - על חטאיו ועל חטא אשתו, והוידוי השני - על חטאי אחיו הכהנים.

מלבד שני וידויים אלה, מתוודה הכהן הגדול בהמשך יום הכיפורים וידוי שלישי ואחרון, והפעם על ראש השעיר לעזאזל, כאשר בוידוי זה הוא מכפר על כלל ישראל (ויקרא טז, כא): "וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲו‍ֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

וידויי הכהן הגדול ביום הכיפורים, מציגים לעינינו לקח מאלף באשר לאופן הדאגה לזולת:

הוידוי הראשון - עליו ועל אשתו, לאחר מכן - על אחיו הכהנים, ולבסוף - על כל ישראל.

מדוע לא היה די בוידוי אחד, שיכלול את כל ישראל? אלא, שבהדרגה זו התוותה לנו התורה את הדרך, כיצד בונים התקשרות עם הזולת על יסוד איתן: מתחילים מן הקרוב ביותר, ולאחר מכן מרחיבים את מעגל הנתינה גם אל הרחוק.

ומדוע דווקא בסדר זה? משום שהאדם הוא מוגבל, וכוחותיו מצומצמים. אי אפשר לתת לכל העולם בעת ובעונה אחת. נתינה לרחוקים עוד בטרם עשה האדם לביתו - היא נתינה הלוקה בחסר, משום שלא אחת נובעת היא מבריחה, מחוסר רצון להתמודד ולהגיע להבנה עם הקרוב, עם השכן ובן הזוג, וכידוע, את הרחוק, את מי שאין לי עימו קשר וחיכוך יום יומי - קל מאוד לחבב.

אך עם זאת - אסור להועיד את החסד לקרובים בלבד. ככל שהדבר אפשרי, חייב האדם לסגל לעצמו את מידתו של הכהן הגדול, המרחיב בהדרגה את חוג נתינתו ודאגתו לכל ישראל אחיו.

ידוע מאמרם של חז"ל (חולין סג, א, ורש"י): "וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ חֲסִידָה? שֶׁעוֹשָֹה חֲסִידוּת עִם חֲבְרוֹתֶיהָ", ומחלקת להן ממזונה. ושאלו: אם כך, מדוע מנויה היא עם העופות הטמאים, חסידה חסודה שכזו?!

ותירצו: שאומנם עושה היא חסד - אולם אך ורק "עִם חֲבְרוֹתֶיהָ", וחסד כזה, שבאופן עקרוני אינו יוצא ממעגל המקורבים לו - הריהו סימן לטומאה.

אומנם מאחר ושיבחנו את הרחבת גבולה של הנתינה - ראוי להדגיש שקיים קו אדום בעניין זה: אין נותנים על חשבונו של אחר. ולאחר הלימוד מן החסידה, נלמד בנקודה זו מבעל חיים אחר: העכבר. התלמוד הירושלמי (ב"מ ג, ה) מכנה את העכברים: "רשעים"! למה? משום שכאשר חודרים עכברים למחסן מלא דגן, הם קוראים לכל חבריהם להשתתף בחינגה. ולכאורה, הלא אין לך גילוי חברות אמיתית גדול מכך! סוף סוף נמצא מי שחושב על טובת העכברים הנרדפים - ודווקא הוא נקרא רשע?!

אלא, קובעים כאן חז"ל: לחשוב על טובתו של החבר, על חשבון בעל המחסן - זוהי רשעות ותוּ לא.

הרב יוסף אליהו שליט"א, מהספר: "שיחות לספר ויקרא", משנת הרב אביגדור הלוי נבנצל שליט"א