"וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל לאמר אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא" (ויקרא יב,א). '"כי תזריע" – (נדה כז) לרבות שאפי' ילדתו מחוי שנמחה ונעשה כעין זרע אמו טמאה לידה' (רש"י). '"כי תזריע וילדה" – לרבות ילדתו מחוי שנמחה ונעשה כעין זרע, אמו טמאה לידה. ופירוש הענין שנוצר הולד בצורת אדם ואחר כך נמוח, שכל מי שאין בו מצורת אדם אינו ולד וכל מי שאינו ראוי לברית נשמה אינו ולד, אבל בשעת הלידה אפילו מחוי מטמא אם אנו מכירין צורתו, כגון שפיר מרוקם טמאה ודאי ואם לאו בספק, וזהו רבוי של מקרא זה כדברי רבותינו (נדה כז). ובמשמעותו אמרו (שם לא) אשה כי תזריע, אשה מזרעת תחילה יולדת זכר. ואין כוונתם שיעשה הולד מזרע האשה כי האשה אע"פ שיש לה ביצים כביצי זכר, או שלא יעשה בהן זרע כלל או שאין הזרע ההוא נקפא ולא עושה דבר בעובר. אבל אמרם "מזרעת" על דם הרחם שיתאסף בשעת גמר ביאה באם ומתאחז בזרע הזכר, כי לדעתם הולד נוצר מדם הנקבה ומלובן האיש ולשניהם יקראו זרע. וכך אמרו (שם) שלשה שותפין יש בו באדם: איש מזריע בו לובן שממנו גידים ועצמות ולובן שבעין, אשה מזרעת אודם שממנו עור ובשר ודם ושער ושחור שבעין. וגם דעת הרופאים ביצירה כך היא. ועל דעת פילוסופי היונים כל גוף העובר מדם האשה אין בו לאיש אלא הכח הידוע בלשונם היולי שהוא נותן צורה בחומר, כי אין בין ביצת התרנגולת הבאה מן הזכר לנולדת מן המתפלשת בעפר שום הפרש, וזו תגדל אפרוח וזו לא תזרע ולא תצמיח בהמנע ממנה החום היסודי שהוא לה היולי, ואם כן יהיה מלת תזריע כמו "זרועיה תצמיח" (ישעיהו סא יא) וכן אמר אונקלוס ארי תעדי' (רמב"ן). מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א מביא [כהמשך לרמב”ן] (ב'תורת המקרא' “תזריע" [הדיון ההלכתי בהרחבה מובא ב'תורת הרפואה' – 'השתלת ביצית מופרית מאשה לאשה']) שאפשר בימנו להבין בהקשר ללידה מדוע נאמר לשון "תזריע", שזה מברר מקרה של אם פונדקאית, שהזרע מאשה אחת ואילו הלידה באשה אחרת, שאז השאלה למי מתיחס הולד, לבעלת הזרע או היולדת; שלזה באה התורה ומדגישה "כי תזריע" שזה מדגיש שהעיקר הוא בהזרעה. (אמנם לכאורה מיד מובא "וילדה", אולם בפשטות זה מובא להמשך "וילדה זכר" שאז... אבל לא מחייב שזה העיקר, אלא נאמר בשביל ההמשך, לעומת "כי תזריע" שזה מיותר ולכן בא ללמד שזה העיקר ביוחסין). נראה להוסיף לדבריו האדירים, שבגמ' למדו מ"תזריע" לעניין הלכתי, שאם נמחה, אז טמאה לידה. כך שנראה שהתורה באה לרמז בזה כמו שמרן הגאון הביא, שזה מלמד גם לדין של אם פונדקאית, שזה נעשה במקרה שבו האם הביולוגית לא מצליחה להוליד (שמפילה), ולכן נלמד מאותו פס' שמלמד שהיא מפילה ודינה שהיא טמאה, ובזה גם מלמד שמדובר באשה מפילה ולכן כדי להביא ילדים עושה דרך אם פונדקאית (כדי שלא תפיל) שאז מתגלה הדין הנוסף, שהאם המזרעת היא האמא לעניין יוחסים. אולי גם ע"ד רמז מובא בגמ': 'שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי: מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן? אמר להן: בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה, לפיכך אמרה תורה תביא קרבן … ומפני מה אמרה תורה זכר לשבעה ונקבה לארבעה עשר? זכר שהכל שמחים בו מתחרטת לשבעה, נקבה שהכל עצבים בה מתחרטת לארבעה עשר' (נידה לא,ב). רשב"י דרש לתלמידיו על זמן הטומאה שזה קשור לצער מהלידה, כך אולי גם נרמז "תזריע" בפס' כאן כרמז שזה מתגלה בעניין שיש בו צער הקשור ללידה, שזהו שלא יכולה להוליד (ואף גורם לקשיים בין בני הזוג, כמו היולדת שקופצת ונשבעת להתרחק מבעלה בשל הצער). (בהמשך דורש רשב"י שהמילה בגיל שמונה ימים כדי שההורים יהיו בשמחה בזמן הברית, כך שזהו שמשמים מתחשבים בהם, כך גם כרמז שמשמים מרחמים בימנו ולכן התגלה עניין הפונדקאות). לכן גם נראה שכל עניין הלידה סמוך לדיני מצורע, שלכאורה אין שום קשר ביניהם, אז למה הובאו אחד אחרי השני? אלא שיש קשר בין לידה ומצורע, וזה במקרה שלא מצליחים להוליד, שאז חייהם אינם חיים: 'ותניא: ארבעה חשובין כמת: עני, ומצורע, וסומא ומי שאין לו בנים … מצורע, דכתיב (במדבר יב, יב) "אל נא תהי כמת" … ומי שאין לו בנים, דכתיב "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי"' (נדרים סד,ב). אלא שכאן מדובר על יולדת ולא על עקרה? אלא שזה בא לרמז שיש כאן גם רמז לאותה שאינה יכולה להוליד, שלכן היא כעין מצורע, והיא רמוזה ב"תזריע", שאינה יכולה להוליד ולכן בזה היא כמצורע, אולם כמו שמצורע נרפא מצרעתו ע”י הכהן, כך גם היא נרפאת מחסרונה בילדים ע"י שנולד לה מהפונדקאית ע”י מעשי הרופאים, כעין הכהן שמרפא מצרעת. [כמובן שהעיקר הוא מהצד ההלכתי, כמו שדן ופוסק ב'תורת הרפואה' וכל הלימוד ורמזים זהו כפרפראות לתורה].