"ויספר להם המן את כבוד עשרו ורב בניו ואת כל אשר גדלו המלך ואת אשר נשאו על השרים ועבדי המלך” (אסתר ה,יא). '"ויספר להם המן את כבוד עשרו ורוב בניו". וכמה רוב בניו? אמר רב: ל'; עשרה מתו, ועשרה נתלו ועשרה מחזרין על הפתחים. ורבנן אמרי: אותן שמחזרין על הפתחים שבעים הויא, דכתיב (שמואל א ב, ה) "שבעים בלחם נשכרו" אל תקרי שבעים אלא שבעים. ורמי בר אבא אמר: כולן מאתים ושמונה הוו, שנאמר "ורוב בניו". "ורוב" בגימטריא מאתן וארביסר הוו? אמר רב נחמן בר יצחק: "ורב" כתיב' (מגילה טו,ב). לכאורה לא מובן, מה העניין להרבות בכמה בנים היו להמן, שכל אחד מוסיף יותר? קשה לומר שזה רק משום שכיון שהשוויץ בזה כלפי מכריו סימן שהיו לו בנים רבים יותר ממה שידעו, וכיון שמתפאר על ריבוי גדול בעושר וכבוד אז סימן שגם התפאר על ריבוי גדול בבניו. בכלל מה יש לו להתפאר בכך שהיו לו בנים רבים? ובפרט שמספר זאת גם ל"זרש אשתו" (שם, י), שלכאורה היה לו יותר ראוי להסתיר זאת ממנה ולא להתפאר בזה לפניה? נראה שיש בזה משום הסבר לכוחו של המן, שהוא בא להשמיד את היהודים בכח חטא הערוה: 'אָמַר הָמָן לַאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ: אֱלֹקיהֶם שֶׁל אֵלּוּ שׂוֹנֵא זִמָּה, הַעֲמֵד לָהֶם זוֹנוֹת, וְעָשָׂה לָהֶם מִשְׁתֶּה וְגָזַר עֲלֵיהֶם שֶׁיָּבוֹאוּ כֻּלָּם וְיֹאכְלוּ וְיִשְׁתּוּ וְיַעֲשׂוּ כִּרְצוֹנָם, שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר א, ח): "לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ”. כֵּיוָן שֶׁרָאָה מָרְדֳּכַי כָּךְ עָמַד וְהִכְרִיז עֲלֵיהֶם וְאָמַר לָהֶם: לֹא תֵלְכוּ לֶאֱכֹל בִּסְעוּדָתוֹ שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, שֶׁלֹא הִזְמִין אֶתְכֶם כִּי אִם לְלַמֵּד עֲלֵיכֶם קָטֵיגוֹרְיָא, כְּדֵי שֶׁיְהֵא פִּתְחוֹן פֶּה עִם מִדַּת הַדִּין לְקַטְרֵג עֲלֵיכֶם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְלֹא שָׁמְעוּ לְדִבְרֵי מָרְדֳּכַי וְהָלְכוּ כֻּלָּם לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה … בְּאוֹתָהּ שָׁעָה רָץ אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב בְּבֶהָלָה אֵצֶל אֲבוֹת הָעוֹלָם וְאֵצֶל משֶׁה בֶּן עַמְרָם … אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי מָה? אָמַר לָהֶם: מִפְּנֵי שֶׁנֶּהֱנוּ מִסְּעוּדָתוֹ שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ' וכו' (אסת"ר ז,יג). ממילא כיון שעיקר כח טומאת המן בפעולתו להשמיד את בנ"י בקטרוג היה ע"י ערוה, לכן מדגישים חז"ל שהוא היה שטוף בערוה ולכן היו לו בנים רבים (ולא רק העשרה שנתלו), שהיה בא על נשים רבות (שהיו נמשכות אליו בגלל עשרו ואח”כ אף בשל כבודו במלכות), ולכן בו התגלה כח טומאה זו לקטרוג (אולי זהו שדרשו רמז להמן בתורה: 'המן מן התורה מנין? (בראשית ג, יא) "המן העץ"' [חולין קלט,ב] ששם גם נאמר שאדם נעשה עם תאות ערוה שלכן מתבייש בהיותו ערום, כרמז שזהו כוחו של המן) . לפי זה אפשר שכעין רומז בדבריו "ויאמר המן אף לא הביאה אסתר המלכה עם המלך אל המשתה אשר עשתה כי אם אותי וגם למחר אני קרוא לה עם המלך" (אסתר ה,יב), כביכול שגם אסתר נמשכת אחריו. לכן גם מובן שאחשוורוש חשד בכך, ולכן כשראהו "נפל על המטה אשר אסתר עליה”, לא חשב שמתחנן על נפשו אלא מיד אמר "ויאמר המלך הגם לכבוש את המלכה עמי בבית" (אסתר ז,ח), כיון שחשד במחשבותיו בשל שהכיר את מעשיו. כשאחשורוש קיבץ בתולות אסתר התחבאה ארבע שנים (משנת שלוש עד שבע למלכותו) עד שמצאו אותה, כך שמוכח שהיתה צנועה, ולכן אסתר היתה ההיפך מהמן ולכן היא זו שהביאה לנפילתו. בגזרה שהוציא מרדכי כנגד גזרתו של המן נאמר: “פתשגן הכתב להנתן דת בכל מדינה ומדינה גלוי לכל העמים ולהיות היהודיים עתודים [היהודים עתידים] ליום הזה להנקם מאיביהם" (אסתר ח,יג); בקרי "עתידים", ובכתיב "עתודים". כך ששונה מהאות י' לאות ו', אולי כרמז לריבוי בני המן – שמרמז על כוחו של טומאת המן, שבהם נאמר "ורב" בלי ו', כדי לרמז על מספר בניו, וכאן כשמבטלים את כוחו ומעשיו מרמזים על שינוי י' כרמז לעשרת בניו שניתלו ל-ו' שמרמז על האות החסרה ברוב בניו, שהיו לו "ורב" בנים – ולא רק עשרה, שזה מרמז על כוחו של המן – טומאת ערווה, שעכשיו בוטל ומזה צומחת הישועה ליהודים. נראה גם שמרמז שכופר על החטא במשתה וגם על שהשתחוו לצלם נבוכדנצר שאף עליו נגזרה הגזרה (מגילה יב,א). שיש קשר בין ערווה וע"ז, שהערווה היא שורש לע"ז בישראל: 'אמר רב יהודה אמר רב: יודעין היו ישראל בעבודת כוכבים שאין בה ממש, ולא עבדו עבודת כוכבים אלא להתיר להם עריות בפרהסיא' (סנהדרין סג,ב). לכן גם נרמז "עתודים" כרמז לנאמר בקרבנות הנשיאים "עתודים חמשה" (במדבר ז), שזה נאמר בחנוכת המשכן (שבזה רמז לכל העבודה במשכן בהמשך), שבעבודת הקרבנות במקדש אנו מראים שאנו עובדי ה' ולא ח"ו עובדי ע"ז. כך כאן נרמז שאנו עבדי ה' ולא שהשתחוו לצלם נבוכדנצר ברצון, אלא נעשה רק כלפי חוץ, ולכן ראוי לכפר שעכשיו מתחברים לה' ולכן מתכפר כיון שמוכח שמה שעשו היה רק כלפי חוץ באונס. בזה גם כופר על שנהנו מסעודת אחשורוש שנעשתה על שבנ"י לא יגאלו ולא יבנה הבית (מגילה יא,ב), שכאן התגלה כזכות שאנו מחוברים לעבודת ה' במקדש, שאנו עתידים לבנות את הבית בהמשך, ונחנוך אותו כמו שחנכו את המשכן (שמרמז שאנו “עתידים” להקים את המקדש, ע"י הרמז ב"עתודים” כחנוכת המשכן, ולכן בזכות זה ראוים להיות עתידים "להנקם מאיביהם”, כיון שבטל הקטרוג).