'אָמַר הָמָן לַאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ: אֱלֹקיהֶם שֶׁל אֵלּוּ שׂוֹנֵא זִמָּה, הַעֲמֵד לָהֶם זוֹנוֹת, וְעָשָׂה לָהֶם מִשְׁתֶּה וְגָזַר עֲלֵיהֶם שֶׁיָּבוֹאוּ כֻּלָּם וְיֹאכְלוּ וְיִשְׁתּוּ וְיַעֲשׂוּ כִּרְצוֹנָם, שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר א, ח): "לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ". כֵּיוָן שֶׁרָאָה מָרְדֳּכַי כָּךְ עָמַד וְהִכְרִיז עֲלֵיהֶם, וְאָמַר לָהֶם: לֹא תֵלְכוּ לֶאֱכֹל בִּסְעוּדָתוֹ שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, שֶׁלֹא הִזְמִין אֶתְכֶם כִּי אִם לְלַמֵּד עֲלֵיכֶם קָטֵיגוֹרְיָא, כְּדֵי שֶׁיְהֵא פִּתְחוֹן פֶּה עִם מִדַּת הַדִּין לְקַטְרֵג עֲלֵיכֶם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְלֹא שָׁמְעוּ לְדִבְרֵי מָרְדֳּכַי וְהָלְכוּ כֻּלָּם לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה. אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: שְׁמוֹנָה עָשָׂר אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת הָלְכוּ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה וְאָכְלוּ וְשָׁתוּ וְנִשְׁתַּכְּרוּ וְנִתְקַלְקְלוּ. מִיָּד עָמַד שָׂטָן וְהִלְשִׁין עֲלֵיהֶם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם עַד מָתַי תִּדְבַּק בְּאֻמָּה זוֹ שֶׁהֵם מַפְרִישִׁין לְבָבָם וֶאֱמוּנָתָם מִמְךָ, אִם רְצוֹנְךָ אַבֵּד אֻמָּה זוֹ מִן הָעוֹלָם, כִּי אֵינָם בָּאִים בִּתְשׁוּבָה לְפָנֶיךָ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: תּוֹרָה מַה תְּהֵא עָלֶיהָ? אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם תִּסְתַּפֵּק בָּעֶלְיוֹנִים, וְגַם הִשְׁוָה דַעְתּוֹ לִמְחוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לָמָּה לִי אֻמָּה שֶׁבִּשְׁבִילָהּ הִרְבֵּיתִי אוֹתוֹתַי וּמוֹפְתַי לְכָל הַקָּמִים עֲלֵיהֶם לְרָעָה (דברים לב, כו): "אַשְׁבִּיתָה מֶאֱנוֹשׁ זִכְרָם"? מִיָּד אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַשָֹּׂטָן: הָבֵא לִי מְגִלָּה וְאֶכְתֹּב עָלֶיהָ כְּלָיָה. בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה הָלַךְ הַשָֹּׂטָן וְהֵבִיא לוֹ מְגִלָּה וְכָתַב עָלֶיהָ. מִיָּד יָצְתָה הַתּוֹרָה בְּבִגְדֵּי אַלְמְנוּת וְנָתְנָה קוֹלָהּ בִּבְכִי לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְגַם מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת צָעֲקוּ לְקוֹל בְּכִיָּתָהּ, וְאָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם יִשְׂרָאֵל בְּטֵלִים מִן הָעוֹלָם אָנוּ לְמָה אָנוּ צְרִיכִין בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה לג, ז): "הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חֻצָה מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם מַר יִבְכָּיוּן", כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ חַמָּה וּלְבָנָה כָּךְ, אָסְפוּ נָגְהָם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נ, ג): "אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם קַדְרוּת וְשַׂק אָשִׂים כְּסוּתָם". בְּאוֹתָהּ שָׁעָה רָץ אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב בְּבֶהָלָה אֵצֶל אֲבוֹת הָעוֹלָם וְאֵצֶל משֶׁה בֶּן עַמְרָם, וְאָמַר לָהֶם: עַד מָתַי אֲבוֹת הָעוֹלָם רְדוּמִים בְּשֵׁנָה וְאִי אַתֶּם מַשְׁגִּיחִים עַל הַצָּרָה שֶׁבְּנֵיכֶם שְׁרוּיִין בָּהּ? כִּי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְחַמָּה וּלְבָנָה וְכוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת וְשָׁמַיִם וָאָרֶץ וְכָל צְבָא הַמָּרוֹם בּוֹכִים בְּמֶרֶר, וְאַתֶּם עוֹמְדִים מִנֶּגֶד וְאֵינְכֶם מַשְׁגִּיחִים? אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי מָה? אָמַר לָהֶם: מִפְּנֵי שֶׁנֶּהֱנוּ מִסְּעוּדָתוֹ שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, וּבַעֲבוּר זֹאת נִגְזְרָה עֲלֵיהֶם גְּזֵרָה לְכַלּוֹתָם מִן הָעוֹלָם וּלְאַבֵּד אֶת זִכְרָם. אָמְרוּ לוֹ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב: אִם הֵם עָבְרוּ עַל דָּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְנֶחְתְּמָה גְּזֵרָתָם, מָה אָנוּ יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת? חָזַר אֵלִיָּהוּ וְאָמַר לוֹ לְמשֶׁה: אִי רוֹעֶה נֶאֱמָן, כַּמָּה פְּעָמִים עָמַדְתָּ עַל הַפֶּרֶץ לְיִשְׂרָאֵל וּבִטַּלְתָּ גְּזֵרָתָם לְבִלְתִּי הַשְׁחִית, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קו, כג): "לוּלֵי משֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ מֵהַשְׁחִית", מַה תַּעֲנֶה עַל הַצָּרָה הַזֹּאת (ישעיה לז, ג): "כִּי בָאוּ בָנִים עַד מַשְׁבֵּר" וגו'. אָמַר לוֹ משֶׁה: כְּלוּם יֵשׁ אָדָם כָּשֵׁר בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר? אָמַר לוֹ: יֵשׁ, וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי. אָמַר לוֹ: לֵךְ וְהוֹדִיעוֹ כְּדֵי שֶׁיַּעֲמֹד הוּא מִשָּׁם בִּתְפִלָּה, וַאֲנִי מִכָּאן, וּנְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עֲלֵיהֶם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לוֹ: רוֹעֶה נֶאֱמָן, כְּבָר נִכְתְּבָה אִגֶּרֶת כְּלָיָה עַל יִשְׂרָאֵל. אָמַר לוֹ משֶׁה: אִם בְּטִיט הִיא חֲתוּמָה תְּפִלָּתֵנוּ נִשְׁמַעַת, וְאִם בְּדָם נֶחְתְּמָה מַה שֶּׁהָיָה הוּא. אָמַר לוֹ: בְּטִיט הִיא חֲתוּמָה. אָמַר לוֹ משֶׁה רַבֵּנוּ: לֵךְ וְהוֹדִיעַ לְמָרְדֳּכַי. מִיָּד הָלַךְ וְהוֹדִיעַ לְמָרְדֳּכַי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: "ומָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו"' וכו' (אסת"ר ז,יג). מניין למדו חז"ל שדווקא משה הוא זה שפעל להצלת היהודים בפורים? אולי למדו זאת מכך שבעקבות פורים נעשה השלמה למתן תורה ('(שמות יט, יז) "ויתיצבו בתחתית ההר". א"ר אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם. א"ר אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא. אמר רבא: אעפ"כ הדור קבלוה בימי אחשורוש, דכתיב (אסתר ט, כז) "קימו וקבלו היהודים" קיימו מה שקיבלו כבר' [שבת פח,א]), לכן למדו שיש בזה קשר למשה, שפעל להצלה ולכן התגלה בזה השלמה למעשיו. בנוסף, למדו על קשר בין משה ומרדכי: '"אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה", "איש" מלמד שהיה מרדכי שקול בדורו כמשה בדורו, דכתיב ביה (במדבר יב, ג): "והאיש משה ענו מאד". מה משה עמד בפרץ דכתיב (תהלים קו, כג): "ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ" וגו', אף מרדכי כן, דכתיב (אסתר י, ג): "דֹּרֵשׁ טוב לעמו וְדֹבֵר שלום לכל זרעו". מה משה לימד תורה לישראל, דכתיב (דברים ד, ה): "ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים", אף מרדכי כן, דכתיב (אסתר ט, ל): "דברי שלום ואמת" וכתיב (משלי כג, כג): "אמת קנה ואל תמכור"' (אסת"ר ו,ב). לכן למדו שהמעשים של מרדכי קשורים גם במשה; לכן מודגש במדרש ששניהם פועלים יחד ('הוא משם בתפלה ואני מכאן' וכו'), שיש חיבור ביניהם. (אמנם באסת"ר שם גם מובא שמרדכי שקול כאברהם, אולם הג"ש של "איש" נאמרה לקשר למשה [שלא כדימוי לאברהם שזה רק מצד מעשיו], ולכן למדו שכל מעשיו [שמתחיל במגילה ב"איש יהודי היה בשושן הבירה"] קשורים למשה דווקא). עוד נראה שלמדו כעין הלימוד על התאריך שבגזרת המן: '"הפיל פור הוא הגורל". תנא: כיון שנפל פור בחודש אדר שמח שמחה גדולה, אמר: נפל לי פור בירח שמת בו משה. ולא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד' (מגילה יג,ב). לכאורה מה עוזר מה שגם נולד בתאריך הזה, הרי גם מת בו? מפרש"י: 'ובשבעה באדר נולד – דכתיב "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום" (דברים לא), היום מלאו ימי ושנותי, כדאי הלידה שתכפר על המיתה'. אולם נראה שיש בזה יותר מזה, משה נולד ונפטר באותו היום בשל מעלתו, שה' ממלא ומשלים ימי הצדיקים, זה מרמז גם שהצדיקים במותם לא בטלים, אלא אפילו מתעלים ('דאמר ר' חמא בר חנינא: גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן' וכו' [חולין ז,ב]), ולכן מותם זה כמו לידתם (שנמצאים בעולם), שמשפיעים טוב לעולם. לכן מה שמת משה ביום זה, זה לא אומר שזה רע, אלא זה גם יום הלידה כך שגם במיתה נרמז שהוא יעזרם. לכן כיון שפורים קשור למשה אז הוא זה שעזרם. (ואף לפרש"י אפשר לומר שכיון שהמן רצה להשתמש עם מיתת משה, אז ראוי שמשה יתערב בשבילם). עוד נראה שיש בזה רמז למעלת משה, ראה ב'תורת המועדים' 'מלחמת עמלק ומלכות ישראל' שמביא מרן הגאון שר התורה הרב שלמה גורן זצוק"ל זיע"א שע"פ הקבלה משה נלחם עם עמלק בשמים בזמן שיהושע נלחם בארץ, וכך גם במלחמת עמלק אצל שאול היה את שמואל שהוא שקול כמשה. לכן כיון שעכשיו באים למלחמה בעמלק (נגד המן, ויותר מזה ראה ב'מועדי ישראל' למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א שמביא מהתרגום שכל ההרוגים בפורים היו עמלקים, ראה שם בהרחבה) [וזה דבר מהותי, שבא כעין המשך למלחמות הקודמות, שלכן נרשם כרביעי להם (מגילה ז,א)], לכן היה צריך את כח משה, וזהו שאומר המדרש שמשה אמר שהוא מלמעלה ומרדכי מלמטה. עוד אפשר שזה הולך כשיטה שהמגילה קשורה לסיני: 'רב ור' חנינה ור' יונתן ובר קפרא ור' יהושע בן לוי אמרו: המגילה הזאת נאמרה למשה מסיני, אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה' (יר' מגילה א,ה [ראה בהרחבה ב'מועדי ישראל' למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א]), ממילא ע"פ זה יש קשר לגילוי אצל משה, ולכן למדו שהוא זה שפעל להצלה בפורים. אולי גם למדו מכך שמחצית השקל פעלה נגד גזרת המן: 'אמר ריש לקיש: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו, והיינו דתנן: באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים' (מגילה יג,ב), ובמיוחד מחצית השקל של בנ"י במדבר בא מול כספו של המן, כיון שרצה לפעול לגזרתו כנגדם, כמובא בתוס': 'ודחי עשרה אלפי ככרי כספא. שמעתי שעשרה אלפי ככר כסף עולין חצי שקל לכל אחד מישראל שהיו שש מאות אלף כשיצאו ממצרים, ואמר שיתן לאחשורוש כל פדיונם ודוק ותשכח' (תוס' ד"ה 'ודחי'; מגילה טז,א), ממילא במחצית השקל שגוברת על גזרתו יש חשיבות מיוחד בשקלים שנתרמו במדבר, שהקדימו לשקלי המן ולא הצליח להחליפם בכספי טומאתו. לכן יש בזה כח לביטול הגזרה במיוחד בקשר למשה שהיה המנהיג אז, ולכן הוא זה שפעל לביטול הגזרה בפורים. אולי אפשר לרמז ברמז שבכל מקום במגילה שנאמר "למלך" מרמז גם על הקב"ה ('"אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ". ר' יודן ור' לוי בשם ר' יוחנן: כל מקום שנאמר במגלה זו "למלך אחשורוש" במלך אחשורוש הכתוב מדבר, וכל מקום שנאמר "למלך" סתם משמש קדש וחול' [אסת"ר ג,י]), ונאמר בפס': "ולמלך אין שוה להניחם" (אסתר ג,ח), כך שמרמז גם על הקב"ה, שאמר השטן המקטרג (כמו שהמן אמר לאחשוורוש בצד ה'חול') שבנ"י חוטאים ולכן לא שווה להניחם. ונרמז במילים (בלי אותיות הקישור) השם משה כשבמילה "אין" לא מתגלה שמו, שכך יוצא ברמז שמשה טען שלא לכלותם: "ולמלך (אין) שוה להניחם", שלקב"ה שווה להניחם ולכן שיבטל את הגזרה. אולי גם כרמז בפס': "אם על המלך טוב יכתב לאבדם ועשרת אלפים ככר כסף אשקול על ידי עשי המלאכה להביא אל גנזי המלך" (אסתר ג,ט); השקלים של מחצית השקל קדמו לשקלי המן וביטלום, ולכן נרמז בפס' שבו המן אומר שיביא את שקליו, שמשה עשה סנגוריה בתפילה לה' ופעל לבטלם (יחד עם זכות מחצית השקל), ולכן נרמז שמו באות השניה: "עשי המלאכה להביא" (הוא הצד השני של השקלים, שהוא מייצג את השקלים לכפרה לבנ"י להבדיל משקלי המן לקטרוג, ולכן נרמז באות השניה), שהוא עשה סנגוריה בפורים בזכות שבנ"י מביאים שקליהם למלאכת המקדש (ובמה שמביאים נעשה עבודת המקדש [שקונים בזה קרבנות], ולכן נרמז ב"עשי המלאכה להביא" שנרמז על עשית עבודת המקדש בכח הבאת השקלים).