"ויכתב מרדכי את הדברים האלה וישלח ספרים אל כל היהודים אשר בכל מדינות המלך אחשורוש הקרובים והרחוקים. לקים עליהם להיות עשים את יום ארבעה עשר לחדש אדר ואת יום חמשה עשר בו בכל שנה ושנה. כימים אשר נחו בהם היהודים מאויביהם והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים. וקבל היהודים את אשר החלו לעשות ואת אשר כתב מרדכי אליהם" (אסתר ט,כ-כג). מצוות משלוח מנות היא שתי מנות לאדם אחד, ואילו במתנות לאביונים זה שני מתנות לשני אנשים – אחד לכל אחד; מסביר המשנה ברורה את הטעם שלכן הם שונים: 'שתי מתנות: בעניים הקפידו ליתן לשני עניים, דמצוה לחלק, מה שאין כן בעשיר דדי כשנותן לאחד' (שו"ע או"ח תרצה,ד. מ"ב אות יט). בפשטות אפשר שלאביון אין משלו, ולכן ראוי לתת לו שיהיה לו במה לסעוד, וראוי להתחשב שיש הרבה עניים ולכן תן מתנה לכל אחד, לפחות לשנים; ואילו לחברך זה כדי להרבות אהבה בין בנ"י ולכן ראוי לתת מתנה שיהיה גילוי אהבה, וכיון שיש להם משלהם אז פחות מרגישים בנתינה, ולכן צריך דבר שיחזק יותר, כדי שיחוש הרגשה מהנתינה, ולכן צריך לתת שתי מנות שאז זה יותר מוחש, וכך חש בזה יותר ויגרם קרבה. אולם נראה שיש גם כעין דימוי למקרה הנעשה בפורים, כמו שימי משתה זה כמו המשתה שהיה בפורים, כך גם שאר המצוות מרמזות לנעשה בפורים. במשלוח מנות נאמר: “ומשלוח מנות איש לרעהו", שזה שני דברים לאדם אחד, ונרמז ב"איש" כנגד הנאמר "והשתיה כדת אין אנס כי כן יסד המלך על כל רב ביתו לעשות כרצון איש ואיש" (אסתר א,ח). במשתה הם אכלו ושתו ('"והשתיה כדת אין אונס" מאי כדת? א"ר חנן משום ר"מ: כדת של תורה. מה דת של תורה אכילה מרובה משתיה, אף סעודתו של אותו רשע אכילה מרובה משתיה' [מגילה יב,א]), וכך גם במשלוח מנות זה דברי מאכל ומשתה (אמנם יש מחלוקת האם יוצאים ידי חובה במשלוח של משקה. אולם אולי כיון שבמשתה אחשורוש היה חטא של עריות [אסת"ר ז,יג] שזה קשור לשתיית היין, וזה נעשה ע”י שאחשוורוש נתן להם את היין, לכן לא נותנים משקה לאחרים לפי דעה זו). נתינת משלוח המנות זה לרצונו של האחר (שנחמד לקבל משלוח מנות), לכן נאמר "איש" כנגד "כרצון איש ואיש", שעושים לרצונו של האחר כמו שנאמר "כרצון איש". ונותנים שני דברים, כמו ששרי המשתה היו שנים – מרדכי והמן: '"לעשות כרצון איש ואיש" אמר רבא: לעשות כרצון מרדכי והמן, מרדכי דכתיב "איש יהודי”, המן "איש צר ואויב”' (מגילה יב,א), 'כרצון מרדכי והמן – הם היו שרי המשקים במשתה' (רש"י). הם היו תחת אחשוורוש כשרי המשקה שלו, ולכן זה כעין שני דברים שנותנים לאחד; ניתנים לאחד כעין אחשוורוש (שהוא אחד), ששניהם שלו, וזה שני דברים כעין המן ומרדכי שמייצגים שוני, והם שרי המשתה כך שהם מייצגים את המשקה שניתן לאחרים, ולכן כנגד שניהם זה שני דברי מאכל שניתנים לאחר. לכן נרמז "איש" כנגד "איש ואיש", ונאמר ל"רעהו" כרמז שבמשתה אחשוורוש נעשה הריגת ושתי, שבזה חלק הנס שנעשה כדי שתעלה אסתר (שלכן יש חלק חשוב במשתה הזה שלכן עושים כנגדו), ונאמר בדברי ממוכן: "ומלכותה יתן המלך לרעותה הטובה ממנה" (אסתר א,יט), ולכן נרמז ב”רעהו” כרמז מניין נשאב דין זה של משלוח מנות איש לרעהו (בפרט שגם במשתה אסתר נאמר "איש" על המן, ולכן מודגש כאן עניין רעהו כרמז לרעותה, לרמז שזהו שורשו של המשלוח מנות). מתנות לאביונים זה שני מתנות לשני עניים שכל אחד מקבל אחד, כשהיעוד של זה הוא לסעודת פורים (בה מאכל ומשתה), שזה כנגד המשתה שעשתה אסתר, שהיא עשתה שני משתים ולכן כנגד זה עושים פעמיים, שתי נתינות, וכל פעם נותנים מתנה אחת, כנגד שמטרת הכל היה בשביל דבר אחד – הפלת המן, ולכן כנגד זה נותנים דבר אחד. זהו שנאמר "ומתנות לאביונים", שהמן מול אחשוורוש אינו שווה כלום ולכן הוא כעני. יותר מזה, אביון זה מלשון הב – תן לי, שרוצה עוד ולא מסתפק במה שיש לו, שכך לא הסתפק בעושרו הגדול אלא רצה עוד – רצה שגם מרדכי ישתחווה לו, ובלי זה כאילו שאין לו כלום: “וכל זה איננו שוה לי בכל עת אשר אני ראה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך" (אסתר ה,יג), לכן הוא כעני שאומר הב לי. אביון פרש"י: 'ולשון אביון – האובה ואינו משיג מה שנפשו מתאוה לכל טוב' (רש"י ד”ה 'אביון'; ב"מ קיא,א), שכך גם המן רצה להשיג שמרדכי ישתחווה לו ולא הצליח לו. גם נראה שזה כרמז שהמן נמכר פעם למרדכי כעבד, בשל שהיה אז עני, ונקרא ע”י האנשים עבד שנמכר בלחם, לכן כנגדו נותנים מתנות של אוכל לעניים (מתנות לאביונים זה כדי שיהיה להם לסעודת פורים): 'דאמר רב חסדא: זה בא בפרוזבולי וזה בא בפרוזבוטי. אמר רב פפא: וקרו ליה עבדא דמזדבן בטלמי' (מגילה טו,א-ב). 'וזה בא בפרוזבולי – מרדכי בא אליו בטענת עושר המן בא בטענת עוני, שמכר המן את עצמו למרדכי קודם לכן ימים רבים בככרי לחם. בולי – לשון עושר כדאמרינן (גיטין דף לז.) ושברתי את גאון עוזכם אלו בולאות שביהודה. בוטי – לשון עניות כמו והעבט תעביטנו (דברים טו) במסכת גיטין (דף לז.): בטולמי – נהמא בככרות לחם עשרים לחם שעורים (מלכים ב ד) מתרגמינן עשרין טולמין דלחמא' (רש"י).