מהו חמץ?

ידוע הדבר, כי "חמץ" פירושו, גרגר קמח שנגע במים, ושהה כך איזה זמן עד שהחמיץ. ומעתה עלינו לשאול, כיצד אנו מתירים להרטיב את המצות שבבתינו עם מים, והלא יש לחוש שהקמח שבמצות יחמיץ? והתשובה לכך היא, שכל קמח שנאפה כבר, לא שייך בו יותר חשש חימוץ, כי אבד מן הקמח הכח שהיה בו להחמיץ.

חשש "שרויה"
ואולם, כמה מרבותינו האחרונים כתבו, שאפילו בדבר שנאפה כבר, יש לחוש שמא נותר גרגר קמח שלא נאפה כראוי, ועוד יש בכחו להחמיץ. ולפיכך הזהירו שלא לשרות כלל את המצה, או את פירורי המצה, במים. וזהו חשש "שרויה" המופיע על מוצרי מזון שונים, כי יש מאחינו האשכנזים שנהגו להחמיר בענין זה. ומנהג זה נפוץ במיוחד בקרב קהלות החסידים, שכן דעת הגאון רבי שניאור זלמן מלאדי בעל התניא (שהוא רבם של בני חב"ד), ועוד. (עיין משנה ברורה סימן תנח סק"ד).

דעת רוב הפוסקים
אולם לדעת רוב רבותינו הפוסקים, אין לח! וש כלל בענין זה. ולפי סברתם, נהגו ברוב תפוצות ישראל, ובפרט בארצות המזרח, לשרות את המצות במים אפילו לכתחילה. וכן אנו נוקטים להלכה בלי שום פקפוק. (בפרט במצות הנעשות בזמנינו, שבהם חשש קמח שלא נאפה, הוא חשש רחוק ביותר).

עוגות וסופגניות
ולאור האמור, נראה שמותר לערב בפסח "קמח מצה" (דהיינו קמח שנעשה ממצות טחונות) עם מים, ולעשות ממנו עוגות וכדומה, שהרי קמח אפוי אינו יכול להחמיץ שוב.

אלא שאחד מגאוני ספרד, הלא הוא רבינו חיים בנבנישתי, כתב בספרו "כנסת הגדולה", שיש לאסור לעשות בפסח עוגות מקמח מצה, משום "מראית עין", שאנשים יראו את העוגות הללו, ויחשבו שהם עשויות מקמח רגיל, ויטעו לחשוב שמותר לאפות בפסח עוגות מקמח רגיל.

לעומתו ניצב רבינו הגאון בעל ה"הפרי חדש" (רבי חזקיה די סילווא, תי"ט – תנ"ח) שכתב להקל בזה, והובאו ראיות לדבריו. וכן פסק הגאון רבי יצחק טייב זצ"ל (מגדולי חכמי תונס) בספרו "ערך השלחן" (סימן תס"א סק"ג), משום שלא מצאנו שחכמי הגמרא חששו חשש כזה, שיבואו לטעות כל כך ולאפות עוגות בפסח. ואנו לא רשאים לגזור גזרות חדשות מדעתינ! ו אחר חתימת התלמוד. וכדבריו פסק להלכה מרן רבינו שליט"א, והביא עוד הרבה מדברי האחרונים שפסקו להקל בזה.

ולסיכום: מנהג הספרדים ורוב בני אשכנז, לאכול בפסח מצה אפוייה ששורים אותה במים. וכן מותר לעשות בפסח כל מין מאפה שירצו לעשותו מקמח העשוי ממצות טחונות. ואין לחוש בזה, לא מצד שריית הקמח במים, ולא מצד מראית העין.

ואותם שנהגו להחמיר שלא לשרות את המצה במים. עליהם להמשיך במנהגם. ואין להקל בזה אפילו על ידי "התרת נדרים".