"וסמך ידו על ראש קרבנו ושחטו פתח אהל מועד וזרקו בני אהרן הכהנים את הדם על המזבח סביב" (ג,ב) 'אלא אמר אביי מהכא: "ושחטו" "ושחט אותו" "ושחט אותו" תלתא קראי יתירי, מה ת"ל?- לפי שנאמר "כי ירחק ממך המקום וזבחת" ברחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח במקום קרוב, פרט לחולין שלא ישחטו בעזרה' (קדושין נז,ב). מדוע לומדים על איסור חולין בעזרה דווקא משלמים? הת"ת מסביר שהיה צריך לומר דין זה כיון שע"פ ר"י עד הכניסה לארץ היה אסור לאכול בשר תאוה, ומי שרצה בשר היה צריך להביא קרבן בכדי לאכול, שזהו שלמים (שהבעלים אוכלים) ולכן בגלל זה נאמר שלא להקריב במקדש חולין אלא במקומות אחרים. וע"פ זה גם מובן מדוע דווקא כאן בשלמים זה נאמר. והנה על שלמים נאמר בתו"כ ומובא ברש"י 'שלמים- שמטילים שלום בעולם, ד"א שלמים שיש בהם שלום למזבח ולכהנים ולבעלים' (רש"י ג,א) והנה עד הכניסה לארץ השלמים היו לאכול בשר, ומהכניסה שהותר בשר תאוה אפשר לאכול בשר גם שלא שלמים. ניראה שזהו משום מעלת א"י, שהשלמים מביאים שלום לעולם, שמחברים בין מזבח כהנים ובעלים, כך גם א"י יש בה משום הבאת שלום, שמחברים בין שמים וארץ ונעשה שלום בכל העולמות. שזה ע"י פעולת האחדות של בנ"י מכח א"י, שבא"י יש דין של כלל שלכן רק בא"י קובעים תענית ציבור, שבחו"ל כל יהודי הוא כמו פרטי שנחשב כשלעצמו, ובא"י יש כלל ישראל שבא"י הגשמי קדוש וכך מאחד אף את הגופים של בנ"י להיות כאחד ולכן יש בה דין של כלל, שזה בא ע"י שלום בבנ"י באחדותם, ולכן בא"י יש עניין של שלמים, ולכן מתיר לאכול בשר תאוה. אולם מדגישה התורה שעם כל זאת יש הבדל בין חולין לקודשים של מזבח, ולכן שלא לשחוט חולין בעזרה ואילו שלמים מותר (כמובן) כיון שזה קרבן שדרגתו גבוה יותר. אבל עדיין שלמים רומזים לקידוש העולם שנעשה מא"י, שלכן מרגע שהגיעו לארץ ישנו חיבור (שלא מתנתק לעולם) שמקדש בגשמי שנותן כח לבנ"י לקדש את העולם (ושיאו בא"י, אבל גם בחו"ל יש השפעה מזה) שלכן מותר בשר חולין. ובשלמים סומכים על ראשו "וסמך ידו על ראש קרבנו ושחטו" שגם בקידוש העולם ניתן לנו כח לקדש את העולם ע"י שאנו מעבירים אליו קדושה, ולכן יש חשיבות לא"י שבה אנו בשיא קדושתנו (שבחו"ל כמו עובד ע"ז [כתובות קי,ב] ולכן ודאי שיורדת קדושתנו בהרבה מאד) ולכן מקריבים רק "פתח אה"מ"- 'דאר"י אמר שמואל שלמים ששחטן קודם שיפתחו דלתות ההיכל פסולין, שנאמר "ושחטו פתח אה"מ" בזמן שהוא פתוח ולא בזמן שהוא נעול' (זבחים נה,ב) שמרמז על פתיחה לקדושה שמקדש בעולם. ומיד נאמר "והקריב מזבח השלמים" (ג,ג) שדרשו בתו"כ שגם אם שחטו שלמים שלא לשמו, הוא מתקדש. מכאן נראה גם רמז לחולין, שאינו לשם קדושה אולם הוא מתקדש על ידנו. ובסוף הפרשיה נאמר "והקטירו אותו בני אהרן המזבחה על העולה" וגו' (ג,ה) שעולה הוא תמיד הקרבן הראשון ביום, ניראה גם כרמז שהשלמים הם על עולת התמיד, שא"י מקדשת ומעלה לה' תמיד, גם כשרחוקים מא"י זה עולה דרך א"י, אמנם ברמה פחותה, אולם תמיד עולה על גבי החיבור המיוחד של א"י לקדושה בעולם. וניראה שסיפור קמצא ובר קמצא קשור בעניין זה, שפגמו בשלום בעולם, ופרט בדימוי לשלמים. שהיו שם ת"ח שהם כנגד הכהנים, והיו ציבור המשתתפים שהם כנגד בעלים, ובר קמצא היה רודף (שהלשין לשלטונות נגד יהודים) ולכן היה צריך להרגו, ואיבוד רשעים זה כעין קרבן, כנאמר על דוד במדרש שכל האויבים שהרג הם כקרבן לפני ה' (ילקו"ש שמואל ב' ,קמה) ורזב"א לא פסק להרגו ולכן נחשב שבגללו נחרב הבית וגלינו מארצנו. ניראה שלכן מתחילה הפרשה ב"ויקרא" ב-א' קטנה כעין "ויקר" אצל בלעם (ראה רש"י שמסביר) שזה לשון עראי וטומאה, לכן ניראה שרומז שאצל משה ע"י הענוה (א' קטנה- זה הכי קטן) אפילו הטומאה ניטהרה והתקדשה לקודש. ואהרן הוא שמקריב כיון שהיה רודף שלום שזה שורש הקרבנות להעלות קדושה מהעולם לשמים, וזה אפשרי ע"י שאדם עניו שכך יכול להתחבר עם רעהו.