"ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן. ויקם משה את המשכן ויתן את אדניו וישם את קרשיו ויתן את בריחיו ויקם את עמודיו. ויפרש את האהל על המשכן וישם את מכסה האהל עליו מלמעלה כאשר צוה ה' את משה" (שמות מ,יז-יט). 'אמר רב: משה רבינו עשר אמות היה, שנאמר (שמות מ, יט) "ויפרש את האהל על המשכן", מי פרשו? משה רבינו פרשו, וכתיב (שמות כו, טז) "עשר אמות אורך הקרש". אמר ליה רב שימי בר חייא לרב: אם כן עשיתו למשה רבינו בעל מום, דתנן: גופו גדול מאבריו או קטן מאבריו. אמר ליה: שימי, באמה של קרש קאמר' (בכורות מד,א). 'עשר אמות – קס"ד באמה שלו. בעל מום – דגופו גדול מזרועותיו, דהא כל אדם אין גופו אלא שלש אמות באמתו. באמה של קרש קאמינא – דהיינו עשר אמה באמה של קרשים, דאורך הקרשים לא נמדד באמתו של משה. והא דאמרן בפירקא דלעיל (דף מ.) אחת יתירה על של משה חצי אצבע, לאו בשל משה ממש קאמר, דודאי של משה היתה יתירה מאד על אותה של קדש שתיקן משה' (רש"י). משה רבנו היה גבוה 10 אמות וזה נלמד מהנעשה במשכן. נראה שיש בזה רמז למעלתו של משה רבנו, שגובהו עשר אמות הכוונה כרמז לעשרת הדברות, שהוא היה השליח הנאמן לתת לישראל את התורה שגנוזה בעשרת הדברות ('חנניה בן אחי רבי יהושע אומר: בין כל דיבור ודיבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה, דכתיב (שיר השירים ה) "ממולאים בתרשיש" כימא רבא. רשב"ל כד הוה מטי הדין קרייה הוה אמר: יפה למדני חנניה בן אחי רבי יהושע, מה הים הזה בין גל גדול לגל גדול גלים קטנים, כך בין כל דיבור ודיבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה' [יר' שקלים ו,א]). לכן גובהו שזה מרמז על מעלתו (כעין מורם מעם), מתגלה כעשרת הדברות, שהוא מחובר לדברות ולכל התורה. לכן זה נלמד מהקמת המשכן, כיון שבמשכן ה' המשיך לדבר עם משה ולמסור לו את התורה כהמשך מעמד מתן תורה, ולכן בזה מתגלת מעלתו בקשרו להבאת הדברות וכל התורה כולה. הלימוד הוא מהנאמר שמשה פרס את האהל, נראה שאהל בגמטריה ל"ו, רמז לל"ו צדיקים שבכל דור שמקבלים פני שכינה בעולם: 'אמר אביי: לא פחות עלמא מתלתין ושיתא צדיקי דמקבלי אפי שכינה בכל יום, שנאמר (ישעיהו ל, יח) "אשרי כל חוכי לו" – ל"ו בגימטריא תלתין ושיתא הוו' (סוכה מה,ב). המשכן מיועד להשראת שכינה, וזה קשור בקדושה שמתגלה בעולם מהתורה, שכך במשכן התורה היא השורש שלו, שלכן מרכז המשכן הוא בקה"ק שם יש את ארון הברית עם הדברות. כך גם ל"ו הצדיקים שמגלים קדושה בעולם, שלכן זוכים ורואים פני שכינה שמתגלה אליהם, וממילא יוצא גם שדרכם יש קשר של גילוי שכינה בעולם (שהרי השכינה מתגלה אצלם וזה בעולם) זה קשור לכח התורה שמתגלה אצלם. לכן זהו כעין המשכן שהוא מביא להשראת שכינה בעולם, ולכן נרמז באהל גימטריה של ל"ו (הצדיקים), שהם מגלים שכינה בעולם, כעין דוגמה קטנה של משה רבנו שהביא לגילוי שכינה ע"י התורה, בגילוי של עשרת הדברות. כדי לראות גילוי שכינה צריך כח גדול וחזק של עמידה בקדושה, לכן אותו אהל הוא: '"ויפרש את האהל" – הן יריעות העזים' (רש"י בפס'), יריעות 'עזים' מרמז בלשון עזות שקשורה לקדושה (שהרי זהו היריעות של המשכן שהוא קדושה גדולה), שיש בהם עוז חזק של קדושה שלכן זוכים שיוכלו לעמוד בלראות פני שכינה. כרמז לתורה מסתיים הפס' ב"כאשר צוה ה' את משה" כרמז לתורה (שזהו הציווי של ה' למשה) [אמנם זה נאמר עכשיו הרבה, אולם בכ”ז כאן זה גם מרמז על זה]. לכן גם מיד פס' אח"כ נאמר על הדברות שבארון שמשה שם: “ויקח ויתן את העדת אל הארן וישם את הבדים על הארן ויתן את הכפרת על הארן מלמעלה" (פס' כ'). '"את העדות" – הלוחות' (רש"י), שבה לרמז על הארון והדברות שקשור לנרמז קודם על משה. הזמן שזה נעשה זה א' בניסן (“ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן"), שה' רצה לערב בשמחה של יצחק (' … אלא מפני שחשב הקדוש ברוך הוא לערב שמחת המשכן בשמחת היום שנולד בו יצחק אבינו, לפי שבאחד בניסן נולד יצחק. אמר הקדוש ברוך הוא: הריני מערב שמחתכם שמחה בשמחה' [תנחומא "פקודי" סימן יא]). יצחק קשור לא"י במיוחד, וזה מתגלה בדמיון לקרבן (שיצחק הועלה למזבח כדי להיות כקרבן בעקידה, ולכן הדמיון כקרבן): '"גור בארץ הזאת" – א"ר הושעיה: את עולה תמימה. מה עולה אם יצאת חוץ לקלעים היא נפסלת, אף את אם יצאת חוץ לארץ נפסלת' (ב”ר סד,ג). לכן נראה שיש בזה רמז שהתורה וגילוי השכינה שיוצאת בכך זה דווקא בא”י (כעין גילוי יצחק): '"הודו לה' קראו בשמו”. אמר רבי יוסי בר חלפתא לרבי ישמעאל בריה: אתה מבקש לראות את השכינה בעולם הזה? עסוק בתורה בארץ ישראל, שנאמר "דרשו ה' ועוזו בקשו פניו תמיד"' (מדרש תהלים, קה).