כל אחד מהנכדים של בני יעקב זכה להקים משפחה בישראל, והיו מיועדים לזכות בנחלה לאחר כיבוש הארץ המובטחת. אנו מוצאים את חשיבות המשפחות ברשימה בספר שמות פרק ו, ובספר במדבר פרק ג

כדי שבני ישראל יאהבו את ארצם ונחלתם, אלוהים יצר את חוקי גאולת אדמות ושנת היובל, בהן הנחלה חוזרת למשפחה. בתקופה ההיא משה כתב שהאדמה עוברת רק לבנים.

אולם נוצרה בעיה עם צלפחד למשפחת מכיר בן מנשה, שלא היו לו בנים אלא רק שלוש בנות (במדבר כו לג). משה דן בעניין פעמיים וקבע שבמקרה כזה בנות יורשות (כז ז), אבל הן חייבות להתחתן בתוך המשפחה (לו ו) והבנות נשאו לבני הדודים שלהן (לו יא), כדי לשמור את האדמה במשפחה. החוק הזה התאים לחוק היבום שמלא מטרה דומה.

מאז קרו הרבה מקרים בהם בני דודים התחתנו ביניהם, וכך, אפילו אם יקרה ואח של אישה ימות ללא יורש, הנחלה תשאר בתוך המשפחה, ואולי אפילו תגדל. הפתרון הזה הביא לאסון למשפחות בני יעקב.

לאחר מספר דורות של נשואין בתוך המשפחה, כפי שאנו מוצאים במגילת רות, המשפחות התחילו לסבול ממחלות תורשתיות. אנו מוצאים שאבימלך למשפחת חצרון למטה יהודה, היה חולני וסבל רעב ביהודה, מכר לשנים עד שנת היובל את נחלתו ועבר למואב. שם, הוא ושני בניו, מחלון וכליון, מתו ללא יורשים. גם בועז הראה בעיות בריאותיות ונשים לא רצו להנשא לו. כך בועז היה ערירי עד גיל מבוגר, למרות שהיה איש-חיל ושליט בית-לחם יהודה.

לאחר ספר יהושע, מלבד משפחת דוד המלך, שניצלה בזכות הדם החדש שהביאה רות המואביה, כל המשפחות הנכבדות של בני יעקב ירדו מהבמה ואינן מוזכרות יותר. בהמשך גם חוקי היובל וגאולת אדמות חדלו כאשר קשה היה לזהות את הנחלה ואת היורשים.

רק משפחת אהרון הכהן שרדה מכל המשפחות, כנראה בגלל שהם לא זכו באדמה בכנען, וכך לא היתה להם סיבה להתחתן בתוך המשפחה.