הגמ' מביאה על דברים שקרו בעקבות מיתת חכמים שונים: 'כי נח נפשיה דרבי אבהו, אחיתו עמודי דקסרי מיא. דרבי יוסי, שפעו מרזבי דציפורי דמא. דרבי יעקב, אתחמיאו כוכבי ביממא. דר' אסי, איעקרו כל אילניא. דר' חייא, נחיתו כיפי דנורא מרקיעא. דר' מנחם בר' יוסי, אישתעו צלמנייא והוו למחלצייא. דר' תנחום בר חייא, איתקצצו כל אנדרטיא. דר' אלישיב, איחתרו שבעין מחתרתא בנהרדעא. דרב המנונא, נחיתו כיפי דברדא מרקיעא. דרבה ורב יוסף, נשוק כיפי דפרת אהדדי. דאביי ורבא, נשוק כיפי דדגלת אהדדי. כי נח נפשיה דר' משרשיא, טעון דיקלי שיצי' (מו"ק כה,ב). אולי על רבי אבהו ירדו מים מהעמודים שזהו כעין שבכו עמודי קיסרי (ביר' ע”ז ג,א נאמר 'בכן עמודיא דקיסרין'), מעבר לכך שגר בקיסרי ולכן כביכול שאפילו הבתים בוכים עליו שמזכותו זכו להיות מחוברים לקדושה, נראה שזה כרמז לבכי ובקסרי שנקרא מלשון קיסר. שזה בא לרמז על תקנתו המפורסמת ביותר של רבי אבהו שזהו בתקיעת שופר שתיקן לתקוע גם תשר”ת: 'אלא רבי אבהו מאי אתקין? אי גנוחי גנח הא עבדיה, אי ילולי יליל הא עבדיה? מספקא ליה דלמא גנח ויליל' וכו' (ר"ה לד,א). אחד מענייניו של השופר זהו תקיעה כעין שתוקעים לפני המלך, שכך זהו שבר"ה ממליכים את ה'. לכן כנגד זה ירדו מים כעין דמעות, כרמז לבכי הנשמע בשופר (שתיקן תשר"ת), וזה קשור למלכות כשם העיר קסרי. (גם נראה כרמז שבר"ה כל העולם נידון, ולכן אפילו העמודים כביכול בכו על אבדן הכח לקיומם בשל מיתתו, שזהו בשל שהוא תיקן עוד תקיעות שופר שמכפרות על העולם). לכן ביר' נאמר ששמעו קול, שקולות המים נשמעו, ולכן זהו כעין כנגד השופר שמשמיע קול בכי. אולי גם זה כרמז שרבי אבהו היה עניו גדול, ואף נאמר: 'אין העולם מתקיים אלא ... רבי אבהו אמר: מי שמשים עצמו כמי שאינו, שנאמר (דברים לג, כז) "ומתחת זרועות עולם"' (חולין פט,א). לכן כעין בכו עמודי קיסרי, שהעמודים מחזיקים את הבניין, ולכן רומז כעין הנאמר בפס' “זרועות עולם" – כעמודי העולם שמחזיקים את העולם, וירד מים כרמז לענווה, שהמים יורדים למקום נמוך ולכן מרמזים על ענווה (תענית ז,א), שזה רומז לרבי אבהו ודרשתו. והיה נראה כאילו שהעמודים בוכים, שנאבד מהם כח קיומם להחזיק, שבזכות ענוותנותו נתן כוח לקיום העולם שמזה הושפע כח עמידה לעמודים. עוד נראה שבירושלמי (ע"ז ג,א) נאמר שבמיתת רבי אבהו עברו לפניו י"ג נהרות אפרסמון ('רבי אבהו מי דמך עברון קומי י"ג נהרין דאפרסמון'' וכו'), שזה בשמים, וכנגד זה בארץ נזלו מים בקסרי, כרמז לנהרות אפרסמון, שזהו נוזל כעין מים ומהעמודים של הבתים, שבבית היה לנשים החשובות (שזהו כשם קסרי לשון גדולה כקיסר) בושם אפרסמון. על רבי יוסי כעין ירד דם, שזה כנגד שמסר נפשו על המילה, כמובא ביר' ומביאו התוס': 'שפעו מרזבי דציפורי דמא. מפרש בירושלמי: דיהב נפשיה על גזרתם, פירוש: נשפך דמו על יחוד השם. תוספתא פ"א שנתן נפשו על המילה' (תוס' ד"ה 'שפעו'). נראה שלכן זה במרזבים כרמז בלשון 'מ-רז – בי', מהסוד (רז) שיש בי, זהו ברית המילה שהיא מכוסה באדם (כסוד), והיא בעלת מעלה גדולה מאוד, שבנ"י קרואים על שמה מולים (משנה נדרים ג,יא), והקשר של בנ"י לקב"ה זהו מהסגולה שבנו, שהוא סוד שאין לו מובן אצלנו – שהוא מעל הבנתנו. ר"י מסר נפשו על המילה, וזהו בציפורי כרמז לציפור שעפה למעלה בשמים, שכך גם הנשמה קשורה לשמים (שבזה נרמז על מסירות נפשו). אולי על רבי יעקב נראו כוכבים ביום, שזה כעין רמז להלכה שקבע: 'אמרי בני רבי חייא: מי שלא הבדיל במוצ"ש מבדיל והולך בכל השבת כולו. ועד כמה? א"ר זירא: עד רביעי בשבת ... א"ר יעקב בר אידי: אבל לא על האור' (פסחים קו,א). כך שברכת הנר בהבדלה זה רק במוצ"ש ולא אח"כ, ז"א משהאיר היום כבר לא מברכים על הנר. זהו שכשמת כעין התערבב הכל, הכוכבים של מוצ"ש (שבזה נקבע צאת השבת, וממשיך כל הלילה) והימים שאח"כ. אולי ע"פ הנוסחאות בכת"י שבהם מופיע 'רבי יעקב בר אחא' יש בזה כעין רמז למעלתו שהיה נכנס לעבר שנים, שמסופר שר"י בר אחא נכנס לעבר את השנה אע"פ שרב כהנא היה קודם לו במינוי (שנתמנה להיות חכם לפניו) (יר' ר"ה ב,ה), לכן נרמז בכוכבים כעין רמז לשמש וירח (שבשל ההפרש שיש בשנה שלהם צריך לעבר את השנה), ונראה ביום, כרמז לתוספת ימים שיש בעיבור השנה (כרמז לעבר כדי לאחד לשנת החמה, והשמש ביום ולכן נרמז ביום). [וכן מה שנראו כוכבים ביום זה מראה 'שנשתנה העולם מרוב צער' (רש"י), שזה כרמז שיש חיסרון בשלמות העולם שזהו להיפך בעיבור השנה שמכוונים את העולם להיות שלם – שיש בו אחדות בין השמש והירח]. כשמת רבי אסי נעקרו האילנות, ביר' מובא שנפל מבצר טבריה (יר' ע"ז ג,א), אולי זהו הכוונה שנעקרו האילנות שהשער נפרץ, שהוא עשוי מעץ חזק (בכת"י מובא שנעקרו הארזים, שזהו עץ חזק), שכך דימו זאת לעקירת האילנות (או בפרט הארזים). זה מתאים לרבי אסי שנשלח לתקן את החינוך, שיהיו מלמדי תורה, ועליהם אמר שהם מגיני העיר (יר' חגיגה א,ז). לכן במותו זה בא לידי ביטוי בפריצת הגנת העיר, וכדימוי לעץ כרמז לתורה "עץ חיים". ר"ח ירדו אבני אש משמים, אולי זה כרמז למסופר שהשטן לא יכל לקחתו עד שביקש מר"ח והראה לו את שוט האש כדי להוכיח שהוא השטן, ור"ח התרצה לו שיקח את נשמתו (מו”ק כח,א). לכן רמז לזה נעשה באבני אש, כרמז לשוט האש של השטן שבא לקחת את נשמת ר"ח לשמים. אולי זה רמז כעין דימוי למתן תורה: “וההר בער באש עד לב השמים" (דברים ד,יא); שכך אבנים כעין ההר, ואש כעין האש, ויורד משמים כעין שהאש היתה עד לב השמים. שזה רמז למעלתו של ר"ח: 'דאמר ריש לקיש: הריני כפרת רבי חייא ובניו … חזרה ונשתכחה עלו רבי חייא ובניו ויסדוה' (סוכה כ,א), שר"ח הפיץ תורה בישראל עד שכעין החזיר את התורה שנשתכחה מהאנשים, ולכן זה כעין דימוי למתן תורה שהתורה ירדה אלינו, ומשה למדנו את התורה. אצל רבי מנחם ברבי יוסי הוחלקו פרצופי הצלמים, שזה כנגד מעלתו, כמו שמביא רש"י 'שלא נסתכל אף בצורה של זוזא' (רש"י ד"ה 'דרבי מנחם'), שכנגד זה התבטלו הצורות בצלמים. במיתת רבי תנחום בר חייא נקצצו האנדרטאות של המלך, אולי זה כנגד מעלת ר"ת, שמסופר במדרש: 'רבי תנחום ברבי חייא פתח (קהלת ז, יד): "ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה כי גם את זה לעומת זה עשה האלקים". אם באת רעה לחבירך ראה היאך לזכות בו ולפרנסו כדי שתקבל מתן שכרו. כך היה רבי תנחום ברבי חייא עושה: בשעה שאמו לוקחת לו ליטרא אחת של בשר מן השוק, היתה לוקחת לו שתים אחת לו ואחת לעניים, על שום גם את זה לעומת זה עשה הקב"ה, עניים ועשירים, כדי שיהו זכין אלו לאלו. לפיכך משה מזהיר לישראל "וכי ימוך אחיך"' (ויק"ר לד,ה). הרי שהקפיד בחייו לקיים את "זה לעומת זה עשה האלקים", ולכן כשמת ועליו לא עושים אנדרטה, אז גם האנדרטאות של המלכים יאבדו, כעין זה לעומת זה, שלא יהיה רק לצד אחד. במיתת רבי אלישיב נחתרו שבעים מחתרות של גנבים, אולי הוא היה קשור למשפחת אלישיב שהיו מקפידים מאוד על ממונם כמסופר בב"ב (כט,א) שהיו מקפידים מיד אפילו על מי שעבר על גבול שדותיהם, כך שהיו מאוד מקפידים על ממונם שלא יגנב. לכן כשמת רבי אלישיב זה בא לידי ביטוי ע"י פחת בהגנה על הממון. (ביר' ע"ז [ג,א] זה מובא על מיתת 'ר' יצחק בן אלישיב', אולי הוא זה שנקרא 'רבי אלישיב', שקראוהו כעין הרב שיש במשפחת אלישיב). במיתת רב המנונא נפלו סלעים של ברד, אולי זה כרמז לכך שקראו עליו בכינוי 'ספר מלחמות' (במו”ק [כה,ב] בתחילת הדף) [שכך קראו במיתתו ולכן נרמז עוד קודם למה שיקראו עליו, או שכך כינוהו גם קודם לכן ע”ש מעלתו כס”ת], ולכן זה מזכיר את "על כן יאמר בספר מלחמת ה' את והב בסופה ואת הנחלים ארנון. ואשד הנחלים אשר נטה לשבת ער ונשען לגבול מואב. ומשם בארה הוא הבאר אשר אמר ה' למשה אסף את העם ואתנה להם מים" וגו' (במדבר כא,יד-טז) שרצו להרוג את ישראל במארב שירו עליהם חיצים ואבני בליסטראות: 'אמרו אמוריים: כשיכנסו ישראל לארץ לתוך הנחל לעבור, נצא מן המערות בהרים שלמעלה מהם, ונהרגם בחצים ואבני בליסטראות' וכו' (רש"י פס' טו), לכן במיתתו ירדו אבנים משמים כעין אבני בליסטרא, והם של ברד כרמז לבאר מרים (שהברד הוא ממים), שבגללה ידעו על הנעשה להם (שם). במיתת רבה ורב יוסף נשברו ונגעו ראשי הגשרים של הפרת, ובמיתת אביי ורבא נעשה כך בראשי הגשרים של החידקל. שמים רומזים לתורה, ולכן הגשרים שמעל המים שמיועדים להולכים עליהם כעין מרמזים על האנשים שנמצאים על המים, כרמז לאנשים שלמדו וידעו תורה מכוחם והולכים ע"פ זה; וזה כמה גשרים כרמז שיש כמה דרכים בתורה, שזהו שרבה ורב יוסף חלקו ביניהם, וכן אביי ורבא, וכשמתו זהו שנשברו הגשרים, בטל כוח גילוי התורה הגדול שהיה מהם. רבה חלק על רב יוסף, ואביי על רבא, ולכן על אלו נרמז בנהר אחד ועל אלו בשני. מתחילים בפרת כיון שפומבדיתא היתה ליד הפרת, ולכן על רבה ור"י שהיו קודמים מתחילים בפרת, ואח"כ ממשיכים בחידקל אצל אביי ורבא (שיש קשר גם אליה, שבאזור פמבדיתא היתה תעלה שחיברה לחידקל). אולם יותר מזה, כיון שפומבדיתא ישבה על הפרת אז ר"י ורבה שהיו ראשי הישיבה שם נרמזו בפרת, אבל אצל רבא הישיבה עברה למחוזא שהיא ליד החידקל, ולכן על מחלוקת אביי ורבא נרמז בנהר חידקל. אצל רב משרשיא יצאו בעצי תמרים קוצים, אולי כרמז לביטול כוח תורתו מהעולם (בשל שנפטר מהעולם), כעין כרמז לדרשתו: 'דאמר רב משרשיא משמיה דרבא: מאי דכתיב (קהלת י, ט) "מסיע אבנים יעצב בהם בוקע עצים יסכן בם"? מסיע אבנים יעצב בהן – אלו בעלי משנה, בוקע עצים יסכן בם – אלו בעלי גמרא' (ב"ב קמה,ב).  'זה בעל משנה – ששונה משניות כל היום ואין לו אלא צער, שמתקשה בטעמיהן ואינו יודע לפרש. יסכן – לשון תמימות, כמו "ותהי למלך סוכנת" (מלכים א א) כלומר שנהנה מהן' (רש"י). הרי שדרש (בשם רבא) על מעלת היודע גמרא שהוא שלם ונהנה בזה, ונרמז ב"בוקע עצים יסכן בם", לשון הנאה, לכן כשמת זה בא לידי ביטוי במניעת ההנאה מהעצים, שזהו שהתמרים שהם מתוקים ונהנים מהם, צימחו קוצים (ובכך חל מה"עצים" – "יסכן בם" שמתחלף מלשון הנאה ללשון סכנה, שידקרו מהקוצים).