"למה אתם אוכלים עשבים?" נחרד עורך הדין שראה שני עניים מכרסמים עשבי-שדה ומניחים מעט בתיקם. "אין לנו ברירה", ענו שניהם בייאוש, "אנחנו חייבים לשרוד".

"בואו אלי", נענה עוה"ד, "אצלי יהיה לכם אוכל". הם סירבו, יש להם משפחות. "תביאו את כולם, זה בסדר", הציע עורך הדין בנדיבות. שתי המשפחות נדחסו לתוך רכבו והוא פתח בנסיעה לכיוון הבית.

כשהחלו העניים להודות לו נרגשות על החסד שהוא עושה עימם, נענה עורך הדין בביטול: "יהיה לכם הרבה אוכל, בחצר שלי יש דשא בגובה הברכיים"...

* * *

אם נשאל אנשים ברחוב, באופן אקראי, מהו לדעתם יחסה של התורה ל'יופי', האם רצוי וראוי הוא, או שמא לא? סביר להניח שנקבל על פי רוב את התשובות הבאות: בחפצי שמים ומצוות, בוודאי שראוי לייפות ולהדר כפי כוחו, שהלא נאמר "זה א-לי ואנווהו", ודרשו חז"ל (שבת קלג:) "התנאה לפניו במצוות". מאידך, בקשר לענייני העולם הזה יאמרו שאין כל חשיבות ליופי, ואף יצטטו כהוכחה: "שקר החן והבל היופי".

בפרשתנו אנו מוצאים ציווי שניתן למשה רבינו בעניין היריעות שעל המשכן: "והאמה מזה והאמה מזה בעודף... יהיה סרוח על צדי המשכן מזה ומזה לכסותו". מפרש על כך רש"י: "יהיה סרוח על צדי המשכן - לצפון ולדרום... לימדה תורה דרך ארץ שיהא אדם חס על היפה".

זאת אומרת שהתורה מצווה להקפיד על יופיו של המשכן, אבל אין זו הוראה רק למשכן שהוא קדוש ומצוה לבנותו, אלא התורה לימדה 'דרך ארץ' שאדם יחוס ויקפיד על יופי.

במדרש (בראשית רבה לג, א), מובא מעשה שהיה אצל רבי יהושע בן לוי, ונביא את דבריו בתרגום ללשון הקודש: רבי יהושע בן לוי עלה לרומי, ראה שם עמודי אבן מכוסים בבדי רקמה יקרים, להגן עליהם מפני הקור והחום. לאחר מכן, כאשר פסע ריב"ל בשוק של רומי, ראה עני אחד מכוסה במחצלת קנים [שאינה בגד, ומפאת עוניו לא היו לו אפילו מעות לקנות בגדים משומשים].

על אותם העמודים קרא ריב"ל 'צדקתך כהררי א-ל', לומר שכשהקב"ה נותן עושר במקום מסוים, הוא מעניק אותו ביד רחבה עד כדי שמכסים עמודים בבדי משי יקרים, ואילו על העני המסכן קרא 'משפטיך תהום רבה', שאין בידו אפילו כסף לקנות בגדים. עד כאן דברי המדרש.לכאורה, העיר בספר "אמרי שמאי", משמע מדבריו של ריב"ל שהיופי - בעמודים המכוסים בדים יקרים - אינו מעלה, כי אם חסרון. שהרי לעני אין מה ללבוש והרומאים מכסים עמודים בבדי יוקרה. ואילו מרש"י שהבאנו מפרשתנו, שהתורה מלמדת דרך ארץ שאדם יעריך את היופי.

התשובה לכך פשוטה: בחפצי שמים ובמצוות בוודאי שראוי לאדם להדר אחר היופי והנוי, שכן המצוות אינן להנאתנו וממילא הדאגה לכך שהן תהיינה מהודרות, אינה דאגה לכבוד עצמו והיא רצויה.

אולם קודם לכן יש לבדוק היטב: ייתכן שבמקום להדר במצוה בתוספת יופי שאינו נחוץ לעצם המצוה, מוטב להדר בכך שלאנשים אחרים לא יחסרו צרכיהם הבסיסיים, כגון מאכל וביגוד. ולאחר שאדם מקדיש מכספו גם לצורך הזולת, כעת היופי שיתנאה אדם זה במצוות – יהיה הגון וכשר.

נציין מעשה, שאקטואלי גם הוא לפרשת 'תרומה': חסיד עשיר הגיע אל רבו להתברך, להפתעתו שאלו הרבי: "במה אתה סועד בימות החול?" נענה העשיר שהינו משתדל לקיים: "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה", בשבת הוא אכן מענג את השבת במיטב המאכלים, אך ביום חול הוא מסתפק במועט.

הרבי חיווה את דעתו שאין זה יאות לאיש עשיר שכמותו להסתפק באוכל שכזה, וציוה עליו שיתחיל לאכול מאכלים דשנים לפחות בסעודה אחת מדי יום. העשיר שמע וקיבל. ראה הרבי שהמשמשים תוהים בינם לבין עצמם, מה לו לרבי 'להתערב' בתפריט ארוחותיו של החסיד, ומה תועלת יש בכך שיאכל החסיד מאכלים משובחים.

נענה הרבי ואמר: "כסבורים אתם שלכרסו של אותו חסיד אני דואג? לא ולא! אלא שאם יאכל החסיד העשיר פת במלח, מה יחשוב כשיבוא עני לבקש צדקה, שהעני צריך לאכול באבנים?!... אך אם יאכל העשיר מאכלים יקרים מדי יום, יבין שלעני מגיע לכל הפחות לקבל לחם ומים"...

* * *

לפי האמור, נדון האם יופי הוא דבר רצוי גם בענייני העולם הזה. ומסתבר שהתשובה היא: אם רק כאשר האדם 'מפרגן' לעצמו ליהנות ממטעמי העולם הוא מבין שגם לעני מגיע מעט שבמעט לקיום נפשו, מוטב שינהג ברחבות וכך יקבל העני מפזרנותו של העשיר מעט יותר.

אולם ודאי שמוטב יותר לא 'להאכיל עניים בהרבה דשא', אלא לקמץ בהוצאות היופי חיצוני שאינו נחוץ, וכסף זה לתת לצדקה ולהרוויח הרבה יותר.