ג' אדר א' תשפ"ב 

להבות אש קודש 

לקט מתורתם של קדושי ושרידי השואה 

פרשת תרומה[1] 

פרשת השבוע העוסקת בבניית המשכן וכליו, קביעת זכרון נצח ממעמד הר סיני כדברי הרמב"ן. העיסוק בתורתם של הקדושים שבחייהם היו בחינת מקדש, השרו את השכינה בתוכם, שגופם כלה אך תורתם ממשיכה לחיות ולהחיות להאיר ולחמם לבותם ונשמותיהם של ישראל באשר הם.

והיה המשכן אחד - צירוף מקדשי מעט היחידיים למקדש אחד

ידועים דבריו של האלשיך הקדוש[2] ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ולא אמר בתוכו. והוא כי הנה שמעתי לומדים מכאן, כי עיקר השראת השכינה – באדם הוא, ולא בבית, מאומרו 'בתוכם' (עכלה"ק).

עפ"י דברי קודשו אלו נתבונן בדבריו של המשגיח בישיבת שער התורה גרודנא, הרב שלמה הרכבי זצ"ל הי"ד בספרו מאמרי שלמה (ח"ב מאמר מ"ו) וזלה"ק:

וְחִבַּרְתָּ֙ אֶת־הַיְרִיעֹ֜ת אִשָּׁ֤ה אֶל־אֲחֹתָהּ֙ בַּקְּרָסִ֔ים וְהָיָ֥ה הַמִּשְׁכָּ֖ן אֶחָֽד (שמות כ"ו ו')

כתב בספורנו וז"ל:

כי עם היות המדרגות בלתי שוות, הן אמנם מסודרות בסדר אחד לעשות רצון קונם, כאמרו [ישעיהו ו' ג'] וקרא זה אל זה ואמר קדוש [עכ"ל הספורנו].

הספורנו מבאר לנו בזה גודל מדרגת המשכן והלימודים ממנו, אעפ"י שידוע לכל בפשיטות שהמשכן הוא מקום השראת השכינה, כמו שכתוב (שמות כ"ה ח') ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, שהמשכן ממשיך הקדושה בתוך כל אחד מישראל. אמנם מזה שהמשכן הוא נצחיי ונשאר וישאר קיים לעד כמו שאמרו רז"ל בסוכה נ"ה, עצי שטים עומדים, עומדים לעולם ולעולמי עולמים, לא נחרבו לעולם ולא נמסרו ביד שונא רק נגנזו. גם בברכות (נ"ה ע"ב) אמרו יודע היה בצלאל לצרף אותיות שבהם נבראו שמים וארץ. רואים אנו מזה שיש בזה הבנין לא רק מקום להתגלות השכינה רק בעצם הבנין בחומר שלו, בצורה, בכל דבר קטן וגדול גנוז שמה עניני חכמה, בגלוי מעשה ה' יתברך וחיזוק אמונתו עד שנעשה המשכן נצחיי וקיים לעולם.

וַתֵּ֕כֶל כָּל־עֲבֹדַ֕ת מִשְׁכַּ֖ן אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד ... וַיָּבִ֤יאוּ אֶת־הַמִּשְׁכָּן֙ (שמות פקודי ל"ט ל"ב-ל"ג)

רש"י: שלא היו יכוליןל להקימו, ולפי שלא עשה משה שום מלאכה במשכן, הניח לו הקדוש ברוך הוא הקמתו, שלא היה יכול להקימו שום אדם מחמת כובד הקרשים, שאין כח באדם לזקפן, ומשה העמידו. אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא איך אפשר הקמתו על ידי אדם, אמר לו עסוק אתה בידך נראה כמקימו, והוא נזקף וקם מאליו, וזהו שנאמר (שמות מ יז) הוקם המשכן, הוקם מאליו. מדרש רבי תנחומא. עכ"ל רש"י.ובפשטות הפסוק, לא היה באפשרות בן אדם [להקימו] מפני שהיו קרשים עבים וגבוהים.

ואפשר שיש ג"כ כונה מרומזת מפני שלהעמדת המשכן והקמתו היתה נצרכת כל כך קדושה ודבקות עד שקשה לאדם להעמיד מקדש כזה אפילו לאחר עבודת בצלאל וכל חכמי לב שנתן הקב"ה בהם חכמה ובודאי ביחד עם נתינת החכמה בלב בצלאל וחכמיו, לפשטיות המעשה הושקע ג"כ במעשה  הבנין ג"כ קדושה ודבקות ויסודות ברור האמונה והיה העבודה מלאה כונות ויחודים לקדש הבנין ולכן רמזה התורה שנתן הקב"ה בלב בצלאל  וחכמיו  ולא כתוב בשכל או במח כי חוץ מן החכמה שבשכל ובמח, נתנה ג"כ חכמה בלב להבין ולהשכיל ולרומם ג"כ אחרים, ולא היו שם דברים פשוטים קטני ערך, ואעפ"י שבודאי היו שם חילוקים במדרגות זה למעלה מזה כגון חצר המשכן, עזרת נשים, עזרת ישראל, אולם, היכל, קדש קדשים, עליות והשטח למטה, לכ"א [לכל אחד] מדרגת קדושה אחרת, וכולן נבדלות במדרגותיהן, מקומות לדברים פשוטים, ומקומות לדברים רמים עד מאוד, מן היתדות לחצר המשכן עד הארון וקדש הקדשים והכפורת, מה רב המרחק ביניהם מכל מקום כולם אחודים ומדובקים זה בזה, לכולם יש מטרה אחת ונקודה מתווכת  שאליה פונים כולם וזהו עיקר מצבם ותוכנם ליצירתם, בלא הבדל ומחיצה בין הדבר הקטן והגדול כולם נוטים לעשות רצון קונם, לפרסם ולהורות על הקב"ה שאין בלתו ואין עוד מלבדו כאמרם 'וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש' כמו במלאכים.

[כאן מבאר הרב עניני דרגותיהם השונות של המלאכים והתייראות הקטנים מהגדולים מהם, וממשיך וכותב וזלה"ק] כל מלאך יש לו תפקיד מיוחד ושליחות מיוחדת וכל אחד שומר תפקידו, הקטן לפי קטנו והגדול לפי גדלו, וכל זה אינו מעכב ומפריע להם להתאחד ולהתקשר כ"א עם יתר המלאכים לכוון ולהזהר לומר ביחד 'קדוש' כמו שאומרים בתפלה ומשמיעים ביראה יחד בקול, וכן נותנים רשות זה לזה, קדושה כולם כאחד עונים ואומרים, כי כל אחד מרגיש שהוא רק אחד מן המקהלה הגדולה שמזמרת ומשבחת לקונה וזה עיקר תפקידו בהויתו, ותפקידו הפרטי הוא רק שלב ואופן  להתחבר ולהשלים ולהשתלם בצרופו לנקודה הפנימית של הבריאה, וזהו אמירתם 'קדוש קדוש קדוש'...

וזהו מה שביאר לנו הספורנו מהות המשכן – כל נקודה ודבר קטן מתחבר לדבר היותר גדול וכולם ביחד מודים משבחים ומודיעים שירתם באמירת קדוש קדוש קדוש כמלאכי השרת למעלה. וזהו 'והיה המשכן אחד' - לא רק בפשטות שיהיו מחוברים עם היתדות והקרשים ורק והיו אחד - כל נקודה ופרט מתקשר ומתאחד עם אמירת ובירור אחדותו וקדושתו...

[הוראה למעשה עפ"י היסודות האלו]

וכל אחד שנמצא ביחד עם רבים צריך לדעת שיש לו חיוב חוץ לעצמו [לעשות עצמו מקום השראת השכינה] ג"כ לרבים ולתועלת הרבים, שזהו תועלתו וחיובו ג"כ ואין בגדולתו הפרטית לעכב התבטלותו ודאגתו עבור תועלת הרבים והצלחתם...עכ"ל הרב שלמה הרכבי זצ"ל הי"ד.

נטיעת כח החמדה באדם שינתבו לחמדת תורה ומצוות

וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר. דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְיִקְחוּ־לִ֖י תְּרוּמָ֑ה מֵאֵ֤ת כָּל־אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִדְּבֶ֣נּוּ לִבּ֔וֹ תִּקְח֖וּ אֶת־ תְּרוּמָתִֽי (שמות כ"ה א'-ב').

בספר דיבובי חן לרב דב לאבלאוויטש[3] זצ"ל, ביאר בצורה מעמיקה בשרשי תכונת הנפש את התמיהה, מדוע נטע ה' יתברך באדם את יצר החמדה האין סופיים, עד שאמרו חז"ל (קהלת רבה א' פס' י"ג ד"ה ונתתי אל לבי) אמר רבי יודן בשם רבי איבו, אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאותו בידו, אלא אן אית ליה מאה, בעי למעבד יתהון תרתין מאוון... [אם יש לו מאה רוצה לעשות אותם מאתים...] ועוד במסכת אבות נאמר הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. וטבע זו הלא היא מולדת באדם גם קנאה וגם תאוה? אבל באמת קושיה זו רצון חז"ל לתרץ במדרש רבה באומרם 'אוהב מצוות לא ישבע מצוות' דהיינו שלכן נטע ה' יתברך בלב האדם את הטבע הזו שלא יהיה לו בשום פעם די בעושרו שנתן לו ה' יתברך כדי שישתמש במדה זו בעבודת הבורא יתברך שמו, ולא יהיה לו בשום פעם במצוות שעשה כבר, רק יתאוה ויכסוף ויתאמץ לעשות תמיד עוד מצוות רבות.

 

 

[מבאר ענין של אחאב ובן הדד בספר מלכים]

ובזה יש לפרש מה שמסופר בספר מלכים-א' (כ' ג-ד) ששלח בן הדד מלך ארם לאחאב: וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ כֹּ֚ה אָמַ֣ר בֶּן־הֲדַ֔ד כַּסְפְּךָ֥ וּֽזְהָבְךָ֖ לִֽי־ה֑וּא וְנָשֶׁ֧יךָ וּבָנֶ֛יךָ הַטּוֹבִ֖ים לִי־הֵֽם... וַיַּ֤עַן מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵל֙ וַיֹּ֔אמֶר כִּדְבָרְךָ֖ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֑לֶךְ לְךָ֥ אֲנִ֖י וְכָל־אֲשֶׁר־לִֽי.

ואח"כ שלח לו בן הדד עוד הפעם: כִּ֣י׀ אִם־כָּעֵ֣ת מָחָ֗ר אֶשְׁלַ֤ח אֶת־עֲבָדַי֙ אֵלֶ֔יךָ וְחִפְּשׂוּ֙ אֶת־בֵּ֣יתְךָ֔ וְאֵ֖ת בָּתֵ֣י עֲבָדֶ֑יךָ וְהָיָה֙ כָּל־ מַחְמַ֣ד עֵינֶ֔יךָ יָשִׂ֥ימוּ בְיָדָ֖ם וְלָקָֽחוּ.

תשובת אחאב: וַיִּקְרָ֤א מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵל֙ לְכָל־זִקְנֵ֣י הָאָ֔רֶץ וַיֹּ֙אמֶר֙ דְּעֽוּ־נָ֣א וּרְא֔וּ כִּ֥י רָעָ֖ה זֶ֣ה מְבַקֵּ֑שׁ כִּֽי־שָׁלַ֨ח אֵלַ֜י לְנָשַׁ֤י וּלְבָנַי֙ וּלְכַסְפִּ֣י וְלִזְהָבִ֔י וְלֹ֥א מָנַ֖עְתִּי מִמֶּֽנּוּ. וַיֹּאמְר֥וּ אֵלָ֛יו כָּל־הַזְּקֵנִ֖ים וְכָל־הָעָ֑ם אַל־תִּשְׁמַ֖ע וְל֥וֹא תֹאבֶֽה. וַיֹּ֜אמֶר לְמַלְאֲכֵ֣י בֶן־הֲדַ֗ד אִמְר֞וּ לַֽאדֹנִ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ כֹּל֩ אֲשֶׁר־שָׁלַ֨חְתָּ אֶל־עַבְדְּךָ֤ בָרִֽאשֹׁנָה֙ אֶעֱשֶׂ֔ה וְהַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה לֹ֥א אוּכַ֖ל לַעֲשׂ֑וֹת...

מפרש רש"י: כל מחמד עיניך ישימו בידם ולקחו - והלא כל הראשונים דברי חמדה הם, אלא מהו 'מחמד עיניך'? חמדה מתוך חמדה זה ספר תורה שנאמר בו הנחמדים מזהב ומפז רב (תהלים י"ט י"א) אמר אחאב בלבו דבר גדול זה מבקש אין זה שלי לבדי של זקני ישראל היא, לפיכך ויקרא לכל זקני הארץ אף על פי שהיו עובדין עבודה זרה, היו מכבדין את התורה: [ע"כ דברי הנביאים ופירוש רש"י].

וצריך ביאור, למה קראו חז"ל את התורה 'חמדה מתוך חמדה'? אבל לפי האמור מובן שפיר, כי הלא מה שנטע ה' יתברך את החמדה בלב בני אדם לטבע, לא נעשה רק כדי שיהיה להם חמדה לתורה ולמצוות. לכן קראו את התורה 'חמדה מתוך חמדה' מפני שהחמדה לתורה הוא תכלית מדת החמדה שנטע ה' יתברך בלב בני האדם, ורצון ה' יתברך שמתוך מדת החמדה שנטע בלב אדם יציץ ויגדל פרחים חמדה זו.

[כעת שב לבאר דברי הפרשה עפ"י היסוד הנ"ל]

ועפ"י כל הדברים האלה אפשר לפרש שבתיבות וְיִקְחוּ־לִ֖י תְּרוּמָ֑ה נרמז שמאחר שטבע החמדה לא ניטע בלב אדם, רק כדי שיתאוה לתורה ולמצוות, לכן כמו שהוא בענין הדברים שמקבלים בני האדם מה' יתברך שאוהב כסף לא ישבע כסף, ואין לו בשום פעם די במה שנתן לו ה' יתברך, ככה יהיה גם בענין מה שנותנים בני האדם לה' יתברך, דהיינו בענין מצוות ומעשים טובים, לא יהיה בשום פעם די, רק יתאוו תמיד להרבות עוד במצוות ולהיות מן אותם בני אדם שאומרים חז"ל עליהם: צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה, דהיינו שאומרים תמיד שהמצוות שעשו מעטים הם, ומכח זה עושים תמיד הרבה מצוות.

ולפי זה יהיה כוונת הקרא  וְיִקְחוּ זאת: כמו שהוא בענין מה שלוקחים בני אדם מן ה' יתברך, בענין מה שמקבלים בני האדם מן ה' יתברך, שאין האדם מת וחצי תאותו בידיו, ככה יהיה גם בענין לִי תְּרוּמָ֑ה - בענינים שמרוממים אל ה' יתברך, דהיינו בפעולות המצוות והמעשים הטובים, שיהיו אומרים תמיד, שלא עשו רק מעט, ומאמרם זה יאלצם תמיד לעשות הרבה מצוות ומעשים טובים. עכ"ל הרב דב לאבלאוויטש בדיבובי חן.

ישוב סתירת הפסוקים בענין פני הכרובים נפק"מ ל...מת

וְהָי֣וּ הַכְּרֻבִים֩ פֹּרְשֵׂ֨י כְנָפַ֜יִם לְמַ֗עְלָה סֹכְכִ֤ים בְּכַנְפֵיהֶם֙ עַל־הַכַּפֹּ֔רֶת וּפְנֵיהֶ֖ם אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֑יו אֶל־הַכַּפֹּ֔רֶת יִהְי֖וּ פְּנֵ֥י הַכְּרֻבִֽים (שמות כ"ה כ')

מבאר הרב צבי מייזליש זצ"ל בספר שו"ת מקדשי השם (ח"ב) בהקדמתו זר זהב (מאמר ר"ג) וזלה"ק:

ובמסכת בבא בתרא (צ"ט ע"א) פריך דבמקדש שלמה (דברי הימים ב' ג') כתיב ופניהם לבית. ומשני 'כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, אז פניהם איש אל אחיו, כאן בזמן שישראל אין עושין רצונו של מקום, אז פניהם לבית [ע"כ מהגמרא].

ונל"פ [ונראה לפרש] עפ"י דאמרינן בכתובות (ק"ג ע"ב) מת פניו כלפי העם סימן יפה לו, כלפי הכותל סימן רע לו, ע"ש. ופירשו דיש בני אדם אשר דואגים בעד הכלל, והוא מאושר אם יכול לעזור לאחרים בגופו ובממונו, ויש בני אדם אשר כל עבודתם הוא רק לצרכי ביתו וב"ב [ובני ביתו] ואינו כואב לו כלל מצב הרע של חבירו. וזה שרמזו חז"ל, מת פניו כלפי העם – שהביט גם כלפי אחינו בית ישראל- זה סימן יפה לו. אבל מת ופניו רק כלפי כותל היינו ביתו – סימן רע להם.

וזה שאמרו אם פניהם איש אל אחיו – שרואה ומביט מצב של אחיו וחבירו, זה הוא בכלל 'עושין רצונו של מקום', אכן אם פניהם רק לבית ולא לחבירו – זה סימן שהוא בכלל 'אינם עושין רצונו של מקום', והבן. עכ"ל הרב צבי מייזליש[4] זצ"ל. 

'קניית' המוכר עם סחורתו

דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְיִקְחוּ־לִ֖י תְּרוּמָ֑ה מֵאֵ֤ת כָּל־אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִדְּבֶ֣נּוּ לִבּ֔וֹ תִּקְח֖וּ אֶת־ תְּרוּמָתִֽי. וְזֹאת֙ הַתְּרוּמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר תִּקְח֖וּ מֵאִתָּ֑ם זָהָ֥ב וָכֶ֖סֶף וּנְחֹֽשֶׁת (שמות כ"ה ב'-ג')

במדרש רבה (שמות תרומה ל"ג א'):

ויקחו לי תרומה, הה"ד (משלי ד' ב') כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, אל תעזובו את המקח שנתתי לכם, יש לך אדם שלוקח מקח יש בו זהב אין בו כסף, יש בו כסף אין בו זהב, אבל המקח שנתתי לכם יש בו כסף שנאמר (תהלים י"ב) אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף, יש בו זהב שנאמר (שם י"ט) הנחמדים מזהב ומפז רב...

בספר אמרי יהודה לרבי יהודה סגל רוזנר[5] זצ"ל הי"ד מסעקלהיד (אמרי יהודה עה"ת תרומה) כתב וזלה"ק:

...אמרו חז"ל (ביצה ט"ז ע"א) על שמאי הזקן שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה יותר, אמר זו לשבת, נמצא אוכל כל ימיו לכבוד שבת. דהיינו זה שהיה מוכן לשבת נחשב כאילו היתה של שבת וחלה עליו הקדושה. כאשר מבאר הזה"ק (מצורע) מענין הכנת והזמנת כל דבר הן לטוב והן להיפך, ומבאר שם ענין הנגעים וחלות הקדושה שחלה על עשיית עושי המשכן לשם ה'. והנה עם ה' שתמיד מזומנים לעשות טוב ע"י כן מה שמגיע לידם גם כשהלך אח"כ לצורכם, היה הכל דבר מצוה יען שהיה מזומן גם לדבר מצוה, וזה ויקחו – מה שהם לוקחים לי תרומה, הוא תרומה לי יען כי (דהיינו שמנדב לשם ה' ומייחדו) תקחו את תרומתי, ממילא גם מעת קיחתם נחשב הכל כתרומתי, וזה כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, כי כן מצינו גם אצל עסק התורה (כי ההכנה לדבר דהיינו) העוסק בתורת עולה הרי הוא כאילו הקריב עולה [מנחות ק"י ע"א].

וזה שמסיים המדרש יש לך אדם שיש לו כסף ואין לו זהב. דהנה אמרינן (בבא מציעא מ"ד ע"א) זהב קונה את הכסף, דהיינו שהזהב נחשב להפרי הנקנה בכסף שהוא המטבע הקונה, ובנוהג שבעולם האדם נותן את המטבע דהיינו את הכסף הוא עוד ג"כ ביד האדם, ועי"כ משיג את הפרי שקונה, לא כן התורה הקדושה כי גם כשהדבר הקונה דהיינו הכסף הוא עוד ג"כ ביד האדם, עכ"ז משיג גם את הפרי דהיינו הזהב (ובזה מפרשים מאמר חכז"ל (ברכות ה' ע"א) א"ר זירא ואיתימא רבי חנינא בר פפא בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם אדם מוכר חפץ לחבירו, מוכר עצב ולוקח שמח, אבל הקב"ה אינו כן, נתן להם תורה לישראל ושמח, שנאמר [משלי ד' ב'] כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו. [עכ"ל הגמרא] ופירש רש"י דמוכר עצב מפני שפירש ממנו דבר חשוב כזה, וכו'.

ואמרתי כי ע"כ בתורה המוכר הקב"ה אינו עצב כי לא פורש מאתו בכלל, וגם אף הת"ח הלומד עם חברו ונותן לו תורה, אינו פורש ע"י זה מזה המימרא וההלכה, אדרבא ע"י זה נשתרש אצלו עוד ביותר, וע"כ שפיר שמחה לאיש במענה פיו)

וזה ויקחו לי תרומה מעת שלקחו בידם לעצמם נחשב לתרומה. וא"כ ישנם בידם בחינת כסף ובחינת זהב כנ"ל. עכ"ל הרב יהודה רוזנר מסקלהיד בספרו אמרי יהודה.  

בריאת התחש לפאר המשכן

וְזֹאת֙ הַתְּרוּמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר תִּקְח֖וּ מֵאִתָּ֑ם... וְעֹרֹ֨ת אֵילִ֧ם מְאָדָּמִ֛ים וְעֹרֹ֥ת תְּחָשִׁ֖ים (שמות כ"ה ג', ה')

רש"י (פס' ה') זלה"ק: תחשים מין חיה ולא היתה אלא לשעה והרבה גוונים היו לה, לכך מתרגם ססגונא, ששש ומתפאר בגוונין שלו.

אומר על כך הרב יצחק אייזיק וייס האדמו"ר מספינקא זצ"ל הי"ד בספרו חקל יצחק בפרשתנו וזלה"ק:

וצריך ביאור אריכות הלשון. ויש לרמוז בדברי רש"י הקדושים דבא ליישב דלכאורה קשה, הלוא קיימא לן דמדת ההתפארות היא ממדת הגאות וכתיב (משלי ט"ז ה') תועבת ה' כל גבה לב, וא"כ כיוון דהחיה הזאת מתפארת בגוונין שלה היא מאוסה לפניו, רק כדי לפאר את המשכן, לקיים 'ואנוהו' – התנאה לפניו [שבת קל"ג ע"ב], ע"כ היתה לשעה ולא לתמידות. עכ"ל החקל יצחק הי"ד.

גוף המנורה שקדיה ופרחיה מלמדים על אחדות הלכה ואגדה

בספר שיעורי דעת של הרב אברהם יצחק בלוך[6] זצ"ל הי"ד מטעלז (בנו של הרב יוסף יהודה לייב זצ"ל) מאמר יחודי ונרחב, הסוקר תכונותיהן של ההלכה והאגדה, ועל מקור מעיין נביעתם ופלגיו היוצאים להשקות צמאי דבר ה' בדרכי לימודם (מאמר הלכה ואגדה) וזלה"ק:

דעה רווחת בעולם ולהנחה בלתי מופרכת תחשב: ההלכה והאגדה שתי רשויות הן ואינן נוגעות אחת בחברתה. לפי הנחה זו כך היא הגדרתם של שני מקצועות אלו:

ההלכה -  במהותה חכמה היא, וכמו שבחכמה משום שכל מציאותה רק בתפיסת שכל ומחשבת האדם, נדרש מהחפץ לרוכשה יגיעת המח והמחשבה, כך גם ההלכה דרך דרישתה בשכל ומחשבה.

לעומתה האגדה – הינה ביטוי של הרגש והלב, ולכן נתיב הופעתה בתפיסת האדם תלוי בהתעוררות כוחות הנפש והתרוממות הרגשות, אבל יגיעת השכל ושימוש בכח הנתוח אינם מוכרחים בה, והעדרם אינו מעכב את השגת עניניה. אמנם כך נראים הדברים במבט חיצוני, בבית מדרשנו [טעלז] הורו אחרת:

כוחות הלב והרגש דרושים להבנת ההלכה, באותה מידה שכוחות השכל והמחשבה דרושים לה. ואילו להבנת דברי האגדה לאמיתותם דרוש צירוף של כח השכל ומהחשבה אל כוחות הרגש והלב. ונבאר את הדברים:

חקר ההלכה אינו עסק בדברי חכמה גרידא. כל הבא בשערים המצוינים בהלכה יודע שאי אפשר לפסוק שאלה העולה על הפרק רק מתוך הכתוב ומפורש בהלכה. טעם הדבר כי לכל שאלה יש יחוד עצמי, ובהתאמה שטחית אין למצוא לה מקביל בהלכה, ורק כשמצטיירת בלב החכם 'צורת ההלכה' בשאלה והלכותיה, יוכל לעמוד על ההלכה בענין ולהורות בו. חסר לב לא יגיע לצורת החכמה, לנשמת ההלכה שעל פיה תבוא ההכרעה האחרונה. משום כך מוצאים אנו שהחכמה תלויה בלב, לב שומע לשפוט, לב חכם ונבון (מלכים-א ג', ט' י"ב)...

כשם שהשגות המוח והמחשבה נצרכים להשלמתם של כוחות הלב והרגש, כן דברים שיסודם בתפיסת הרגש והלב, בלא שיצטרף להם כח הניתוח של השכל הבהיר אין השגתם שלימה. כי לעמוד על סוף דעתם של חכמינו ז"ל, ולהעריך אח"כ את היקף ומשקל כל דבר מדבריהם. בכדי לדעת דרכי אלקים וללכת בדרכיו, לכוון לדעה הנכונה באמונה, ובמקום שאך חוט דק מבדיל בין ההרים להבחין ולהרחיק סכנת המרי, עבור כל זה מוכרח שיצטרף כח השכל ויגיעת מח להשגות הרגש והלב.

כך גם בעניני העבודה העצמית ותקון המדות, לאחר השגת הלב והרגש יש לבחון את ישומם המעשי של שאיפותיו בשקול הדעת לפי מדת האמת הנכונה, האמת ששרשה בתורה ובדעת עליון מקורה. נמצא איפוא שבעת עסקנו בהלכה ובאגדה, על המח והלב המחשבה והרגש לפעול בהרמוניה אחת, בזה תקבל השגתנו אופי של שלמות ואמת...

[בהמשך המאמר המסתעף וענפיו משתרגים אל על, מבאר הרב (בהערה) מהקשר ישיר לפרשתנו וזלה"ק:] אפשר לבאר בזה מה שנמצא בספרים הקדושים, וכן נראה מדברי חז"ל, כי המנורה מסמלת את מידת החכמה, ולכאורה הרי השקדים ופרחים שנקבעו במנורה אין עניינם מיוחס דוקא אל המנורה ממש והם רק כעיטורים בה, ועם  זאת גם הם נכללו בכלל ה'מקשה אחת' של המנורה (שמות כ"ה ל"ו) אלא נלמד מזה שאף שגוף החכמה כולל בתוכו הרבה אופני כשרון ואוצר בתוכו כמה גווני חכמה, וכל דבר ופרט לעצמו מתבטא במנורה בדבר נפרד בכפתור, ופרח, אבל עם זה דרושה ההרגשה כי כלל החכמה היא דבר אחד, ובהתאחדו בשרשו הרי הוא 'מקשה אחת'. עכ"ל הרב אברהם יצחק בלוך זצ"ל הי"ד.

ויקחו לי תרומה פירש רש"י לי – לשמי. בשם מרן מקוברין זיע"א:

ליתן צדקה גם 'שלא לשמה' טוב...רק ליקח, זה בודאי צריך להיות לשם שמים. הרב משה מידנר^[7] זלה"ה

הגליון נלקט ונערך בחסד ה'  יתברך ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב יע"א  052-6514000