"ליהודים היתה אורה ושמחה וששן ויקר” (אסתר ח,טז). '"ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", אמר רב יהודה: אורה זו תורה, וכן הוא אומר (משלי ו, כג) "כי נר מצוה ותורה אור". "שמחה" זה יום טוב, וכן הוא אומר (דברים טז, יד) "ושמחת בחגך“. "ששון" זו מילה, וכן הוא אומר (תהלים קיט, קסב) "שש אנכי על אמרתך". "ויקר" אלו תפלין, וכן הוא אומר (דברים כח, י) "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", ותניא רבי אליעזר הגדול אומר: אלו תפלין שבראש' (מגילה טז,ב). 'אורה זו תורה – שגזר עליהן המן שלא יעסקו בתורה. זהו יום טוב – קיימו עליהם ימים טובים. זו מילה – ועל כל אלה גזר. אמרתך – זו מילה שניתנה במאמר ולא בדיבור "ויאמר ה' אל אברהם ואתה את בריתי תשמור" (בראשית יז), ומצינו שדוד שמח עליה שנאמר "למנצח על השמינית" (תהלים ו), כשהיה בבית המרחץ וראה עצמו בלא תורה ובלא מצות כיון שנסתכל במילה שמח' (רש"י). ר"י דרש את הפס' על מצוות, שאותם המן גזר לבטל ועכשיו יכלו לעשותם, כמו שמפרש"י. אולם מניין שהמן גזר עליהם? (בפשטות מהדרשה שעכשיו היה להם מה שקודם לא, סימן שקודם מנעו מהם, שזה ע"י גזרה.) אולי למדו זאת מדברי המן לאחשוורוש: “ויאמר המן למלך אחשורוש ישנו עם אחד מפזר ומפרד בין העמים בכל מדינות מלכותך ודתיהם שנות מכל עם ואת דתי המלך אינם עשים ולמלך אין שוה להניחם. אם על המלך טוב יכתב לאבדם ועשרת אלפים ככר כסף אשקול על ידי עשי המלאכה להביא אל גנזי המלך (אסתר ג,ח-ט). [אולי זהו שדרשה קודם לזה נאמר: '(בראשית נ, כא) "וינחם אותם וידבר על לבם" אמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר: מלמד שאמר להם דברים שמתקבלין על הלב: ומה עשרה נרות לא יכלו לכבות נר אחד, נר אחד היאך יכול לכבות עשרה נרות?', שאמנם זה כהמשך הדרשות שאמר קודם רבב"י בשם ר"א בקשר ליוסף ואחיו, אולם אולי יש בזה גם רמז לדרשה הבאה שמרדכי היה אחד והשפיע טוב לאחרים כנר שמאיר, שלכן היה אורה ושמחה, והשפיע בהמשך שיתלו את עשרת בני המן, שזהו הדרשה בגמ' שלאחר הדרשה על "ליהודים היתה"; ונאמר על יוסף שדיבר דברים המתקבלים על הלב, שזהו כמו שהמן ידע איך לדבר על לב אחשוורוש כדי לשכנעו להרוג את בנ"י.] דרשו חז"ל שאחשוורוש פחד אבל המן שכנעו: '"ישנו עם אחד" אמר רבא: ליכא דידע לישנא בישא כהמן. אמר ליה: תא ניכלינהו. אמר ליה: מסתפינא מאלקיו, דלא ליעביד בי כדעבד בקמאי. אמר ליה: ישנו מן המצות. אמר ליה: אית בהו רבנן. אמר ליה: עם אחד הן. שמא תאמר קרחה אני עושה במלכותך – מפוזרין הם בין העמים. שמא תאמר אית הנאה מינייהו – מפורד כפרידה זו שאינה עושה פירות. ושמא תאמר איכא מדינתא מינייהו – ת"ל בכל מדינות מלכותך. ודתיהם שונות מכל עם – דלא אכלי מינן, ולא נסבי מינן ולא מנסבי לן. ואת דתי המלך אינם עושים – דמפקי לכולא שתא בשה"י פה"י. ולמלך אין שוה להניחם – דאכלו ושתו ומבזו ליה למלכות, ואפילו נופל זבוב בכוסו של אחד מהן זורקו ושותהו, ואם אדוני המלך נוגע בכוסו של אחד מהן חובטו בקרקע ואינו שותהו' (מגילה יג,ב). לכן מרומז שהתחיל בכך שכבר לא מקיימים מצוות, וגם רבנן קשורים בזה (שיענשו בגלל שאר בנ”י), ולכן זהו רמז שגזר למנוע מלימוד תורה, כדי שלא יקיימוה (שלא ידעו מה לעשות, וכן בכך יגלה ריחוק מתורה גם ברבנן עצמם), שהרי בזה יסוד טענתו שיוכל לפגוע בבנ"י, ולכן גם גזר כדי שזה יתקיים. בנוסף טוען שדתיהם שונות, ולכן מזה יוצא שראוי לגזור עליהם שלא ימשיכו להעביר את הדת הזו, וזה ע"י איסור ללמוד את חוקיה, שזהו איסור ללמוד תורה. המן גם אמר שמתחמקים כשאומרים שבת ופסח היום, ממילא יוצא שראוי לבטל זאת מהם, לכן גזר על הימים טובים; אמנם לכאורה אם כך מדוע לא נאמר שגזר גם על שבת? אפשר שזה כולל גם שבת, ומה שנאמר דווקא יו"ט זה משום שמיד בנ"י עשו יו"ט, כמו שכתוב "ובכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע שמחה וששון ליהודים משתה ויום טוב" (פס' יז), ולכן הודגש יו"ט, אבל בעצם זה כולל גם שבת; או שתליית המן היתה בחוה"מ, ולכן אולי נפגשו ביו"ט לפני שבת ולכן נאמר יו"ט אבל זה כולל גם שבת. (אולי 'יום טוב' כולל גם שבת שהוא סוג של יום טוב ששובתים בו, אמנם הראיה בלימוד היא מחג, אבל זה בא לרמז על כלל הזמנים של שבתון, שאולי נרמז דווקא דרך יו”ט כדי לרמז שכעונש על דבריו לאחשוורוש התווסף יו"ט – פורים [אסת”ר ז,יב]). אמנם אולי לא גזרו על שבת, כיון שכנגד טענת אחשוורוש שכך זהו בדת היהודים ענה לו המן: 'אָמַר לוֹ הָמָן: אִלּוּ הָיוּ מְשַׁמְרִין אֶת מוֹעֲדֵיהֶם וּמוֹעֲדֵינוּ, יָפֶה הָיוּ עוֹשִׂין; אֶלָּא שֶׁמְבַזִּים מוֹעֲדֶיךָ, וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עוֹשִׂים, שֶׁאֵין מְשַׁמְּרִים לֹא קָלֶנְדָּס, וְלֹא סָטַרְנַלְיָא' (שם), ממילא עיקר הטענה הייתה בהשוואה לכך שלא מקיימים את חגיהם, ממילא זה לא כולל שבתות, ולכן גם כשגזרו גזרו דווקא על חגים. עוד טען המן שאם אחשוורוש יגע בכוס שלהם הם יזרקוהו, הרי שזו טענה על דין יין נסך, כך שזה קשור להבדל בין יהודי לגוי, ולכן זה מתגלה דרך המילה, שהיא הסממן החיצוני המבדיל ביננו עד שבנ"י נקראו מולים והגוים ערלים (משנה נדרים ג,יא) לכן גזר גם על המילה כדי שלא יוכח ההבדל ביננו, כדי להראות שנאמן לדבריו לאחשוורוש שבא לבטל את הדבר הרע הזה מבחינתם. ולבסוף אמר לאחשוורוש שיתן לו כסף כדי להרגם, ואחשוורוש הסכים אף בחינם, אולם כדי שיסכימו הרבים להרוג היה צריך המן לגזור על התפילין כדי שלא יפחדו מהם ויוכלו להרגם, ולכן גזר לאסור תפילין. עוד נראה שגזר דווקא על אלו כדי שתתבצעה מחשבתו להרוג את ישראל, שקודם זה תורה שהיא מגינה (סוטה כא,א) ואף עוזרת לניצחון במלחמה (מכות י,א). בנוסף יש את החגים, שכאן היו בפסח, ולכן חשש שיקחו כח קדושה משורש פסח שהוא הכאת מצרים, וכך גם יוכלו לעמוד נגדו, ולכן גזר שלא לקיים יו"ט; בנוסף נאמר "וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצרר אתכם והרעתם בחצצרת ונזכרתם לפני ה' אלקיכם ונושעתם מאיביכם. וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצצרת על עלתיכם ועל זבחי שלמיכם והיו לכם לזכרון לפני אלקיכם אני ה' אלקיכם" (דברים י,י), כך שיש ביו"ט שורש לזכרון לפני ה' (ולכן ה' יגן עלינו), ובפרט נאמר בפס' סמוך למלחמה, מכאן שיש בכח יו"ט להתחזק נגד האויבים, ולכן גזר המן לאסור שמירת יו"ט. על המילה כבר הביא רש"י את הנאמר על דוד שראה עצמו ערום ממצות עד ששם לב למילה, ממילא יש בה גילוי של קשר תמידי לה', ולכן חשב המן שעליו לבטלם מזה כדי שיהיו מנותקים מקשר לה'. בפרט נראה שדווקא דוד שם לב לכך, שדוד היה מלך שנלחם מלחמות רבות, ולכן היה חשוב לו שיהיה בו גילוי ה' תמיד כדי שיוכל לנצח, כבא בשם ה', לכן במילה יש כח לנצחון על האויבים (אמנם זה מזמור מלפני היותו מלך, שהרי אומר בהמשך על שמלשינים עליו לשאול; אולם במהותו הוא מייצג זאת, ואף יודע שעתיד להיות מלך, ואף נלחם כמה מלחמות בזמן ששאול היה עדיין חי, ולכן זה בא לידי גילוי דרכו); ואף במזמור שעליו דרשו זאת, ההמשך הוא "הושיעה ה' כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם" (תהלים יב,ב) שמבקש מה' שיצילו משאול (כי מלשינים על מקומו), כך שיש קשר להצלה. תפילין זה כמובא בגמ' שמטיל אימה על אויבנו, וממילא זה יפגע בהשמדת ישראל, ולכן בא המן לבטל את הפגיעה הזו. בפס' לא נאמר במפורש המצוות האלו, אלא נרמזו ברמז דרך גילוי השמחה בבנ"י, שנראה שבא לומר שזהו היסוד לעשיית המצוות האלו, לא רק שבוטלה הגזרה ולכן יכלו לעשות, אלא כיון שניצלו ושמחו, הביאו את שמחתם לידי גילוי בעשיית מצוות אלו, ולכן לא רק עשו אותם אלא עשו אותם בהתלהבות, שזה מעלה גדולה מאוד בעשיית המצוות. אולם יותר מזה, בעקבות עשייתם בשמחה גדולה זה נתן זכות להצלה, שזהו ההיפך מהחובה של אי השמחה במצוות שהיא מביאה צרות (“תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל” [דברים כח,מז]), לכן היה חשוב להדגיש את השמחה שבעשיית המצוות האלו, שזה יסוד זכות שינצחו אח”כ את אויביהם (ואולי אף מראש זה עמד להם כזכות כדי להנצל מהמן, שהוא גזר ובנ”י רצו לקיים, וקיבלו על עצמם שאם ינצלו יעשו אותם בשמחה).