ארבעה ימים בשנה נקבעו לציון חורבן הבית, והם בהתאם לסדר המאורעות: עשרה בטבת, שבעה עשר בתמוז, תשעה באב וצום גדליה (ג' בתשרי).

עשרה בטבת הוא היום, שבו החל המצור של צבא נבוכדנאצר מלך בבל על ירושלים. למעלה משנה וחצי נמשך המצור על ירושלים, ורק בשבעה עשר בתמוז הובקעה חומת העיר. שלושה שבועות מאוחר יותר, בשעות אחר הצהריים של התשעה באב, הוצתה האש בבית המקדש, אירוע המסמל יותר מכל את סוף עצמאותו של ישראל בארצו והחרבת לבו ומרכזו של העם. בתשעה באב החלה למעשה גלות ישראל.

בעשרה בטבת בסך הכל התחיל המצור - עוד לא קרה כלום בפועל, הארץ בו לא נחרבה, העם לא הוגלה. אז מה בעצם קרה בעשרה בטבת? למה הצום הזה? מה יש בו רלוונטי להיום?

עשרה בטבת ממחיש לנו את הרעיון שגם לתחילתם של תהליכים, יש משמעות. לו נבין לרגע אחד שהבעיה איננה בכותרת הענקית בעיתון, אלא היא מתחילה הרבה קודם בדברים הקטנים, נוכל לשנות את פני הדברים.

עשרה בטבת הוא "יום העיוורון הכללי". על העיוורון הזה אנו צמים. על אשליית עצמנו. על הטיוח העצמי. על ההונאה הפנימית. על השקר בנפשנו.

התרגלנו לקיים חשבון נפש, רק כאשר נשברים הכלים. כדאי לחברה הישראלית להקשיב למסר של חכמים - חורבן לא מתחיל רק ברגע שהאש נדלקת, אלא קודם לזה תהליך. תהליך שבתוכו יש ניכור חברתי, משבר הנהגתי, חומות שנבנות בין אנשים ובעיקר המון כתובות על הקיר. יש צורך לקחת כיום את ימי הצום האלה ולהפוך אותם לימים של חשבון נפש, ימים של בדיקה - האם אנחנו לא נמצאים בעיצומו בתהליך מסוכן? האם אנחנו לא עיוורים לכתובות אשר מרצדות על הקיר?

בתשעה באב כשהכל עלה בלהבות כבר לא היה מה לעשות. גם בי"ז בתמוז כשנבקעו החומות כבר היה מאוחר מדי. בעשרה בטבת - אילו היינו קוראים את הכתובת על החומה - עוד היה אפשר להציל. אלא שלא רצינו לראות ולכן גם לא הצלחנו להציל.

הרב ישראל מאיר לאו שליט"א, מהספר:"יהדות הלכה למעשה"

אבי רט, אורי קראוסהר