בחנוכת המזבח (במדבר ז) הביאו הנשיאים קורבנות דומים, ובכ"ז התורה פרטה אצל כל אחד מהם את אותם הקורבנות. מסביר מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א (ב'בארץ לא זרועה' - 'קרבנות הנשיאים...') שזה מלמד שכל קורבן היה בעצם שונה כיון שיש בו ייחודיות של המקריב אותו. שכל קרבן זה לא סתם מעשה טכני אלא יש קשר מהותי למחשבות האדם ולתכונותיו, ולכן אצל כל אחד זה כעין קורבן אחר שאינו דומה לשל חברו. בסוף הפירוט של הקורבנות מובאים כל הקורבנות יחד: "זאת חנכת המזבח ביום המשח אתו מאת נשיאי ישראל קערת כסף שתים עשרה מזרקי כסף שנים עשר כפות זהב שתים עשרה. שלשים ומאה הקערה האחת כסף ושבעים המזרק האחד כל כסף הכלים אלפים וארבע מאות בשקל הקדש. כפות זהב שתים עשרה מלאת קטרת עשרה עשרה הכף בשקל הקדש כל זהב הכפות עשרים ומאה. כל הבקר לעלה שנים עשר פרים אילם שנים עשר כבשים בני שנה שנים עשר ומנחתם ושעירי עזים שנים עשר לחטאת. וכל בקר זבח השלמים עשרים וארבעה פרים אילם ששים עתדים ששים כבשים בני שנה ששים זאת חנכת המזבח אחרי המשח אתו. ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת אשר על ארן העדת מבין שני הכרבים וידבר אליו" (שם, פד-פט). מדוע נאמרו כולם כסיכום, וכי לא ידענו לעשות את החשבון של הכול? אלא נראה שבה להדגיש שיש כאן דגש של בנ"י, שלכן בסיכום זה מאוד בולט המספר שנים עשר, שיוצא 12 קערות כסף, מזרקי כסף, כפות זהב, פרים, אילים, כבשים, עיזים. כך שממש בולט המספר 12 שישר מורגש הקשר כנגד בנ"י. לכן נראה שמה שפורט כל קורבן של נשיא זה בא לומר שיש בכל אחד ואחד משבטי בנ"י דגש מיוחד שיש לו בגילוי בקדושה, בחיבור שלו לתורה ולשכינה בעולם. לכן הסיום לכל זה הוא דיבור ה' אל משה באה"מ, שמהות בנ"י בעולם הוא להביא לגילוי ה' בעולם (שזהו שה' התגלה בדיבורו למשה, וכן ע"י התורה [שנאמרה למשה] אנו מגלים את ה' בעולם). לכן גם מפורט כאן: "מעל הכפרת אשר על ארן העדת מבין שני הכרבים", שהכרובים הם כנגד גילוי הקשר בין בנ"י לקב"ה: 'כיצד הן עומדין? רבי יוחנן ור' אלעזר; חד אמר: פניהם איש אל אחיו, וחד אמר: פניהם לבית. ולמ"ד פניהם איש אל אחיו הא כתיב (דברי הימים ב ג, יג) "ופניהם לבית"? לא קשיא, כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום. ולמ"ד ופניהם לבית הא כתיב (שמות כה, כ) "ופניהם איש אל אחיו"? דמצדדי אצדודי, דתניא: אונקלוס הגר אמר: כרובים (דברי הימים ב ג, י) "מעשה צעצועים" הן, ומצודדים פניהם כתלמיד הנפטר מרבו' (ב"ב צט,א). שלמ"ד שהיו מסתובבים היה נראה בכך מה מצבם הרוחני של בנ"י, ולמ"ד שהיו מסובבים מעט זהו כמו תלמיד הנפטר מרבו, כך שזה בעצם מגלה על הקשר ברוחני של בנ"י בחיבורם לתורת ה' (שאנו כמו תלמידים לפני ה'; וכן התלמיד לומד תורה מרבו). לכן פורטו קורבנות הנשיאים בנפרד כדי לומר שכל אחד ואחד הוא מיוחד בהיותו שייך לשבט שלו, שזהו יסוד חשוב במשכן, שכל שבט מביא מעלה בשלמות מעלת המשכן. המשכן קשור לתיקון העולם, לכן יש בו כנגד בריאת העולם, שיש השוואה בין בריאת העולם והמשכן (תנחומא "פקודי" סימן ב), לכן כאן שיש גילוי של בנ"י לתיקון העולם שזהו בגילוי של המשכן, הובאו שבעה דברים של 12 (קערות כסף, מזרקי כסף, כפות זהב, פרים, אילים, כבשים ועיזים), כנגד בריאת העולם בשבוע הבריאה, שאנו מתקנים את העולם שנברא. (וכל נשיא הביא אחד מהם, כגילוי שיש בשבטו ייחודיות שאין באחר). בנוסף יש בזבח השלמים עוד גילויים, שלכן פרים יש 24 שזה כנגד השעות ביום, כגילוי שמתקנים את כל היממה – את כל המציאות שבעולם בכל רגע ורגע (וכל נשיא הביא שנים, שזה כנגד יום ולילה, או כנגד קשר כפול – מאתנו לה' ומה' אלינו). בנוסף יש  שלושה דברים של ששים (אילם, עתודים וכבשים), שזה כגילוי של בנ"י (12) והתורה (5 חומשים) שיוצא 60 (ואף מרמז לתושב"ע [שהיא  גילוי חלק בנ"י בתורה] שהיא ששה סדרי משנה ונעוצה בעשרת הדברות שבהם רמוז כל התורה כולה [שיוצא 60 כשמכפילים]), שזה מעלתנו מהאבות ולכן זה מופיע בשלושה דברים כנגד שלושת האבות, ויוצא יחד 180 כנגד חיי יצחק, שהוא היה כקורבן (ב"ר סד,ג), ולכן בו מתגלה הגילוי של קורבנות בבנ"י (ואף בעקידה אברהם ביקש על מקום המקדש: '"ה' יראה" - פשוטו כתרגומו: ה' יבחר ויראה לו את המקום הזה להשרות בו שכינתו ולהקריב כאן קרבנות' [רש"י; בראשית כב,יד], כך שיש ביצחק גילוי אצל האבות לשכינה במקדש, שאף המשכן קשור לכוח זה). גם נראה שכאשר נאמר ליצחק שלא לרדת שזה בשל שהוא כקרבן, אף נאמר לו: '"וירא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה שכון בארץ" עשה שכונה בארץ ישראל, הוי נוטע הוי זורע הוי נציב. ד"א, "שכון בארץ" שכן את השכינה בארץ. "גור בארץ הזאת" א"ר הושעיה: את עולה תמימה, מה עולה אם יצאת חוץ לקלעים היא נפסלת, אף את אם יצאת חוץ לארץ נפסלת' (ב"ר שם). שע"פ הנאמר לו בפס' יוצא רמז שיש קשר בין יישוב הארץ (לבנות שכונה) להשכנת השכינה ('שכן את השכינה בארץ'), וזה קשור לקורבנות (שהוא עולה תמימה). שנחלת בנ"י קשורה לשכינה ולקורבנות, ולכן מובן שכאן נרמז על יצחק, ובזה יש גילוי שכל שבט יש לו ייחודיות כשלעצמו, וכן לכולם יחד (שלכן בסוף סופרים הכול יחד), שיש חשיבות שכל שבט יהיה בחלק שלו, ויש חשיבות שכל א"י תהיה מיושבת כראוי ע"י שכל שבטי בנ"י יהיו במקומם. שכך באה השכינה כראוי, ואז הקורבנות נחשבים כראוי בשלמות [שלכן אין היובל נוהג אלא כשכל שבטי ישראל יושבים במקומם בא"י, שזה מראה שהקדושה בשלמות חלה דווקא כך, ולכן בלא זה לא יכולה להתגלות הקדושה כראוי ביובל, שלא מתגלה שנת הקודש (ויקרא כה,י) ללא זה]. (לכן מובן שבבית שני היו חסרים חמשה דברים [יומא כא,ב], כיון שכשהוקם לא היו בא"י כל השבטים, ולכן הוקם בחסרון כרמז שאינו שלם בשכינתו). 11 סוגי דברים שנתנו הנשיאים (מקערות כסף עד כבשים בני שנה) כנגד 11 הכוכבים, כרמז שע"י המשכן אנו מתחברים לשכינה בעולם, ולכן אז חלה עלינו הברכה לאברהם: "כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים" וגו' (בראשית כב,יז). עוד נראה שבכוונה הובא בנפרד כל קרבן נשיא שבט, כדי לרמז על מעלת ההנהגה, שיש חשיבות לשלטון בבנ"י, שזה לא סתם שלטון גשמי, אלא יש בזה קשר להשראת שכינה בעולם, כמו שלכן המלך הוא שקורא בתורה בהקהל (שזה כעין מעמד מתן תורה [רמב"ם חגיגה ג,ו]), וכן על המלך נאמר שהוא יושב על כסא ה' (דה"י א כט,כג), שהוא מייצג את ה' בעולם, כך שזהו גילוי כעין גילוי שכינה. (ואף שלטון פחות ממלך קשור לזה, שלכן לומדים שהשלטון צריך להיות מיהודה: 'כדתניא (בראשית מט, י) "לא יסור שבט מיהודה" אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את ישראל בשבט' וכו' [סנהדרין ה,א], כיון שהמלכות שייכת ליהודה. אמנם ודאי שאינו דומה מעמד מלך למעמד של שליט אחר, אולם בכ"ז יש גם בו ניצוץ ממעלה זו) [שבבנ"י יש ניצוץ – גילוי אלוקי, ולכן המנהיג שהוא עליהם ומחבר ביניהם הוא קשור למעלה של גילוי אלוקי גדול, שע"י אחדות באה שכינה: 'כשהן אגודים מקבלין פני שכינה' (תנחומא "ניצבים" סימן א)]. לכן הודגש כל נשיא שבט (ע"י שפורט אצל כל אחד קורבנותיו), כגילוי של כבוד לשלטון, שהוא קשור לגילוי שכינה, ולכן ניתן לו הכבוד באמירה אישית של קורבנותיו, שזה מראה את חשיבותו וזה בגילוי הקשור לשכינה – בהקרבת הקורבנות במשכן.