"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹודָה קָשָׁה"

(שמות ו, ט)

בפרשה הקודמת קראנו כיצד משה רבינו נשלח בידי ה' להוציא את בני ישראל לחופשי, וכיצד נכשלו ניסיונותיו הראשונים. לא רק שפרעה לא הסכים לשלח את העם - הוא אף החמיר את תנאי עבודתם. מכסת הלבנים שבני ישראל נדרשו לייצר נשארה כשהייתה, אלא שמעכשיו נתבעו גם לקושש את התבן לייצורן. הם התלוננו באוזני פרעה, ואז התלוננו באוזני משה, ולבסוף משה התלונן בפני ה' (שמות ה, כב): "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי".

בפתח פרשתנו מודיע ה' למשה שהוא אכן יוציא את בני ישראל לחופשי, ומורה לו לבשר את הבשורה לעם, ואז אומרת התורה שבני ישראל לא שמעו למשה (שמות ו, ט): "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹודָה קָשָׁה".

בני ישראל לא הקשיבו למשה מפני שמשה השמיע להם את דבר ה' לפני שהצליח לעשות ולו דבר אחד לשיפור מצבם הפיזי. הם היו נתונים לעבודת פרך ולמאמצי הישרדות יום-יומיים. לא היה להם זמן להבטחות הנראות מנותקות מהמציאות. משה לא הצליח לשחררם בעבר - ולכן לא הייתה להם סיבה לחשוב שהוא יצליח בעתיד.

כאשר נתגלה ה' למשה לראשונה, בסנה הבוער, ה' הורה לו להנהיג את העם, ומשה ניסה לומר שאינו האיש הנכון. הוא חשש שלא ישמעו לו (שמות ד, א): "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי". משה איננו איש דברים (שם, י): "לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי... כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי". משה אינו רהוט, הוא אינו סוחף את הקהל.

והנה התברר שמשה גם צדק וגם טעה. צדק בכך שבני ישראל לא ישמעו אליו, וטעה בסיבה לכך. הם לא שמעו אליו לא משום שחסרו לו כישורי הנהגה ונאום, ולא משום סיבה אחרת הנוגעת למשה עצמו. הם לא שמעו לו "מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹודָה קָשָׁה". במילים אחרות - אם רצונכם לשפר את מצבם הרוחני של אנשים, שפרו קודם את מצבם הגשמי.

הרמב"ם מדגיש זאת ב"מורה נבוכים" (ג, כז). לתורה, הוא אומר, שתי מטרות: תיקון הנפש ותיקון הגוף.

תיקון הגוף מתקיים כאשר כל צרכינו החומריים מסופקים. והיות שאיש מאיתנו אינו יכול לספק את צורכי עצמו לבדו, אלא לכל אחד תחומי התמחות מסוימים הטעונים השלמה באמצעות חליפין עם הזולת, דרושה התארגנות חברתית, ודרושים חוקים שיעשו אותה לחברה טובה, חזקה והוגנת.

תיקון הנפש, ממשיך הרמב"ם ואומר, נכבד יותר מתיקון הגוף - אולם מטרת תיקון הגוף "קודמת בטבע ובזמן", והיא תנאי לתיקון הנפש "לפי שהאדם אי אפשר לו לצייר מושכל ואפילו יסבירוהו לו... כשיש בו כאב או רעב גדול או צמא".

כאשר עבודת פרך שוברת את רוחו של אדם, הוא אינו מסוגל להקשיב לדברי חזון - השגות רוחניות אינן אפשריות כל עוד לא ניתנו לגוף צרכיו הבסיסיים, אם רצונכם לשפר את מצבם הרוחני של אנשים, שפרו קודם את תנאי המחיה שלהם.

ה' נמצא כאן, בעולם הזה, לא רק בעולם הבא. אומנם העולם הרוחני נשגב ותכליתי יותר מהעולם הגשמי, אך כדי לטפס לפסגות רוחניות ולהגיע אליו עלינו, כפרט וכחברה, למלא תחילה את צרכינו החומריים, כגון: הקלת העוני, ריפוי המחלות, הבטחת שלטון החוק, כיבוד זכויות האדם וכו'.

כשהעולם הגשמי קשה, הרוח האנושית נשברת, והבריות אינן מסוגלות לשמוע את דבר האלוקים - אנשים החיים בקוצר רוח ובעבודה קשה אינם יכולים לשמוע את דבר ה', אפילו אם הוא נישא בפי אדם גדול כמשה.

רבי לוי יצחק מברדיצ'ב ניסח זאת יפה: "אל תדאג לעולם הבא של חברך ולעולם הזה שלך. דאג לעולם הבא שלך ולעולם הזה של חברך".

הרב יונתן זקס זצ"ל, מהספר: "שיג ושיח - קריאות חדשות בפרשת השבוע"